אחרי סערת אסי כהן: הסטנדאפיסטים המובילים חושפים את הקשיים במקצוע

מאז יום שני, אז ירד השחקן והקומיקאי אסי כהן מהבמה דקות לאחר תחילת המופע שלו ("שאולי") בפני מתנדבי ועובדי עיריית תל אביב, עולם הסטנד־אפ, ולא רק הוא, סוער. קומיקאים, שחקנים, קולגות וגם סתם צופים ומעריצים העבירו ביקורת חריפה על התנהגותו של חלק מהקהל בהופעה, שכללה, על פי הדיווחים, קריאות בוז, צעקות "בושה" ובקשה מפורשת מכהן לסיים את ההופעה.

"אין סטנדאפיסט שלא חווה את מה שאסי חווה", קובע הקומיקאי דודו ארז. "בניגוד להופעות בטלוויזיה או שידורים ברדיו, בסטנד־אפ אתה מול הקהל – ולא סתם קהל, קהל ישראלי. קהל שמרגיש שאתה חלק מהחיים שלו, לטוב ולרע. לא מתביישים לזרוק הערות. אני זוכר שפעם סטנדאפיסט הבריז וביקשו שאחליף אותו. הקפיצו אותי תוך שעה, נראה לי שאפילו באתי בהתנדבות, והקהל צעק 'בוז, אנחנו רוצים את האמן המקורי'. ובאתי במיוחד! זה הרבה פעמים עניין של סטייט אוף מיינד".

"יש אנשים שלא מתחברים להומור שלך ואתה לא בא להם טוב, אבל ככל שעובר הזמן ואתה משפר את החומרים שלך, אז זה קורה פחות ופחות. רק לפני חודש קרה שהופעתי בפני אנשים של חברת ביטוח ועשיתי כמה פאנצ'ים על אמא שלי. מישהי התחילה לצעוק באמצע ההופעה שזה לא בסדר שאני מדבר ככה על אמא שלי, ושצריך לכבד הורים. ברור שמינפתי את הקטע הזה לאלתור, אבל הרבה פעמים הקהל מתבלבל וחושב שסטנד־אפ הוא דיאלוג בין אמן לקהל, כשלמעשה סטנד־אפ הוא אמנות מונולוג. הסטנדאפיסט מדבר אליך כאילו שהוא מצפה לתשובה, אבל זה לא באמת דיאלוג. אנחנו באים עם הופעה מסודרת. יש אלתורים, אבל האמן שולט. לא הקהל", הסביר.

עוד מוסיף ארז כי "הרבה פעמים יש הערות כאלה ואחרות. אני זוכר שפעם אחת אני וחברי הטוב ירון ברלד הופענו באיזה בר, ופתאום באמצע ההופעה מישהו איחר ואמר לנו: 'אתם עולים עכשיו לעוד עשר דקות, כי פספסתי את ההתחלה'. אתה לא יודע איך להגיב לסיטואציה כזו. בסטנד־אפ הכל קורה. פעם בהופעה בירושלים מישהו צעק לי: 'לא מצחיק', וזה ממש כיבה אותי. בתוך תוכך אתה מהסס. רגע, אולי הפידבק שקיבלת נכון ואתה באמת לא מצחיק? אבל אתה צריך לצאת מהתחושה הזו. בסוף ההופעה אותו אדם ניגש אליי ואמר לי: 'אני אוהב אותך, ראית? ניסיתי לעזור לך'. אתה מבין? אנשים חושבים שההערות האלה עוזרות".

קרה פעם ששינית או השמטת בדיחה ממופע בגלל הערה?
"המטרה בסטנד־אפ היא לא לפגוע. הומור הוא נקודת מבט, אבל אני מקפיד לא לפגוע באיש. לשמחתי, ההופעה שלי נקייה, אבל אם מישהו אומר לי שנפגע - אני בודק את הפאנץ'. זה קרה לי כמה פעמים. היה לי פעם פאנץ' מצחיק על פסיכולוגים של קופת חולים, אבל מישהי אמרה לי שזה לא נכון, בדקתי את זה ותיקנתי".

ארז מציין שיש הבדל בין הופעה סגורה, שהוזמנה על ידי ועד עובדים למשל, לבין הופעה לקהל הרחב. "אלו שני פורמטים שונים לגמרי ויש כאלה שצריכים לעשות התאמות", הוא אומר. "במופע בפני חברה או ועד עובדים לא תמיד מכירים את סוג ההומור ושם צריך לעבוד יותר קשה כדי להנגיש את עצמך לקהל הזה".

שומר ראש בהופעות

"לא מזמן קרה לי שעשיתי קטע על הטרדות מיניות, שזה נושא מאוד נפיץ", נזכרת הקומיקאית לירית בלבן. "יש כאלה שפשוט לא מבינים את הסאטירה, ושההומור הוא הפוך על הפוך. הקהל לקח את זה למקום אישי ומישהי קמה ויצאה ואמרה שזה פגע בה. אין לי מה להתווכח עם הדבר הזה. לגיטימי. אני חושבת שהמטרה של סטנדאפיסט היא לעורר חילוקי דעות ומחשבה, וזה שלא כולם מסכימים זה יותר מעניין. גם לי קורה שאנשים בקהל זורקים הערות וגם אני חוויתי סיטואציה דומה לזו שקרתה לאסי כהן, כשקהל קם והלך כי משהו עצבן אותו. אם אתה סטנדאפיסט שעושה סאטירה, אז אתה לומד להיות חסין".

שינית חומרים בגלל זה?
"לא, אבל הבעיה מתחילה ונגמרת במופעים הסגורים לוועדי עובדים. במופע מוזמן, מי שמזמין יכול לבקש מה להכניס ומה לא. במופעים כאלה אני עושה מופע נקי, ללא גסויות, טאבואים ודברים כאלה. המופע הרגיל שלי הוא ההפך מנקי, אבל אני מתאימה אותו, כי מה לעשות – זה מה שהבן אדם הזמין".

גיל קופטש שנחשב במשך שנים רבות לילד הרע של תעשיית הסטנד־אפ, כזה שאין לו פרות קדושות, מודה שגם הקהל שלו לא תמיד הבין את ההומור. "סטנד־אפ לא היה כל כך מקובל כשהתחלתי להופיע, והייתי צריך שומר ראש בהופעות שלי, כי החומר שלי היה קצת 'אדג'י', הולך על הקצה ומותח גבולות – שזה מה שסטנד־אפ אמור לעשות", אומר קופטש.

"אם אתה בדרן, אתה בא רק להצחיק ולשעשע. אבל אם אתה סטנדאפיסט, אתה בא להגיד משהו שיכול להיות שלא ימצא חן בעיני חלק מהאנשים. זו בדיוק האמנות. היו כמה שתבעו אותי כשהעלבתי מישהו באמצע הופעה. זה היה בערב בדיקת חומרים והגיעה משפחה שהתחילה לצעוק 'זה לא מצחיק' ו'בושה'. בגלל שאני חד לשון, השתעשעתי איתם, אז הם תבעו אותי ובהמשך תבעתי אותם בחזרה. בסוף זה נגמר בפשרה".

אתה מתאים את עצמך לקהל?
"בהופעות סגורות, כשאומרים לי שאני מופיע בפני פנסיונרים או יוצאי גטו ורשה, אז אתאים את החומר שלי. אבל בהופעות פתוחות, שזו האמנות שלי? לא אתפשר ולא ארסן את עצמי".

להיות קשוב

"אנשים צורכים היום רק את הדעות שהם רוצים לצרוך", קובעת נגה ד׳אנג׳לי. "נוצר מצב שהשיח כל כך מצומצם, עד שאנשים לא רוצים שתגיד על הבמה משהו על טבעונים למשל, או על שמאלנים – ואז השיח כל כך מצומצם, שכשאתה עולה על במה וצוחק על דברים במנעד יותר גדול, אז בן אדם מרגיש שכמו שהוא יכול לעשות לך Unfollow, אז ככה הוא יכול גם לקום וללכת".

"זה רק סימפטום לדבר הזה שכבר אי אפשר לדבר על הכל. אני חושבת שמאז שהתחיל להיות עליהום ברשתות, נהיה בשנים האחרונות הרבה יותר קשה להביע דעה. וזו בעיה, כי אתה לא רוצה להיות בעולם שבו אמן לא יכול להביע דעה באמצעות האמנות שלו. הפלורליזם של ריבוי דעות הולך ומידלדל, כי ביטול הדעות גובר כיום על ריבוי הדעות".

זוכרת חוויה כלשהי על הבמה שבה הקהל לא הגיב טוב להומור?
"הייתה לי הופעה שדיברתי בה על גוף האישה אחרי לידות ועל איבר האישה, והיו כמה דתיים שקמו ויצאו. זה היה מרומז, אבל הבנתי שאולי זה היה גס מדי ושאני צריכה בהופעות כאלה להסתכל על כל החומר. אני לא פוגעת באף אחד, אבל עם זאת לא מוותרת על החופש האמנותי ועל הביטוי שלי".

עד כמה את מתאימה חומרים לקהל?
"בהופעות סגורות, שמשלמים לך כסף על שירות, אז אתה צריך להצחיק את הקהל ואתה צריך לעשות את ההתאמות הנכונות אבל עדיין לשמור על החופש האמנותי שלך ככל האפשר".

ד׳אנג׳לי נזכרת בהופעה שהתקיימה לאחרונה: "מישהי באה אחרי הופעה ואמרה לי: 'תשמעי, ההופעה שלך מושלמת חוץ משני דברים: בדיחה על השואה ובדיחה על רוז פיזם. זה גרם לי להתכווץ'. זה היה הומור שחור, וברור לי שזה יכול לפגוע, אבל מצד שני אלו בדיחות שאני אוהבת ואין סיכוי שאוריד אותן. הסברתי לה שאני מבינה, אבל זה בעיקר הומור עצמי. אני לא מזנה לא את השואה ולא את רוז פיזם - רק השתמשתי ברפרנס שלהם. חשוב להיות קשוב לקהל, אבל גם לדעת לקבל את הכל".

הסטנדאפיסט עידן מור, הידוע בשם הבמה גדי וילצ'רסקי, לא ישכח לעולם את ההופעה שנתן לפני עשור באחד הברים: "היה לי קטע בהופעה על אלוהים ועל הדת, ופתאום באמצע הופעה קם בן אדם, עצר את ההופעה ואמר לי 'תעצור. אתה לא תעשה קטעים על אלוהים'. התחלנו להתנצח ואמרתי לו: 'שמע אחי, זה הסטנד־אפ שלי, אם לא טוב לך תקום ותלך'. הוא אמר: 'לא, אני לא אקום ואלך. שילמתי כרטיס ואתה לא תעשה קטעים על אלוהים'. אמרתי לו: 'כמה ששילמת - אתן לך כפול, רק תלך'. בסופו של דבר האנשים יצאו עליו עד שהוא התרצה והלך. איך שהוא קם והתחיל לצאת עליי, הוא הוציא את הטלפון והתחיל לצלם. לא שמתי לב לזה באותו זמן, ואחרי שהוא יצא מההופעה הוא הלך לחדשות, הביא להם את הקטע הזה והם ערכו אותו ככה שיצא שכאילו בלי שום סיבה אני תופס בן אדם מהקהל ויוצא עליו".

"חטפתי תגובות ברשת, הקהל התנפל עליי והיה רעש מטורף. הייתי אז בשיא החשיפה. במשך 24 שעות התנתקתי. לא רציתי לדעת מה קורה. ואז פתחתי את הטלפון וכולו מלא בהודעות מברים שכתבו לי: 'גדי, מה קורה? כל הכרטיסים נמכרו'".

איך אתה מתמודד עם אנשים שמפריעים באמצע הופעה?
"אם אתה מנהל את זה נכון, אז גם מסע יח"צ של שנים לא יעשה לך טוב כמו 'הקלר' (המינוח שלו לאנשים שמפריעים באמצע הופעה, ד"פ) אחד עסיסי".

גם וילצ'רסקי מדגיש את ההבדל בין מופע סגור למופע פתוח: "במופעים כאלה, כמו זה של אסי כהן, מי שבוחר את הסטנדאפיסט הוא אדם אקראי שקיבל את ההחלטה להביא את המופע הזה. עובדי העירייה לא בחרו ש'שאולי' יגיע, אלא ראו את המופע הזה כמופע ש'מגיע להם'. ובסיטואציה כזו, כשקהל בא למופע ש'מגיע לו', הסבירות שיקרה מה שקרה שם היא יותר גבוהה".

"תמיד כשהייתי מגיע לאירועים פרטיים הייתי עושה את המופע הקבוע שלי מצד אחד, אבל מצד שני גם לא הולך 'בכוח'. אם נגיד קנו הופעה פרטית שלי עבור קהל דתי, אז אתה מבין שיש פה רגישות. צריך לחוש את הקהל, אבל בלי להתפשר על ההשקעה האמנותית שלך. ככלל, כדאי להיות חכם ולא צודק. גם אם אתה בא בחופש ביטוי מוחלט, אתה יודע שאתה צריך להתחשב גם בצרכים הספציפיים של הקהל. ואם זה לא מתאים לך, אז אל תופיע. הנה, זו בדיוק הסיבה ששחר חסון לא עושה אירועים פרטיים בכלל. הוא לא מוכן להתפשר על התכנים שלו".