שעירית ענבי וחני נחמיאס נפגשות, הן מתחילות להמטיר מחמאות זו על זו כאילו אינן מדברות כמה פעמים ביום. “אנחנו חברות נפש, היא משפחה שלי, נשמה שלי, אחות שלי, חלק ממני”, אומרת נחמיאס על ענבי, שאותה היא מכנה עירית במלעיל. “גם הילדים שלנו מחוברים מאוד, ובכלל, אני חושבת שהנשמות של עירית ושלי שזורות זו בזו, והאהבה הגדולה הזו באה לבמה ועוברת לקהל”.

“חני היא החיים שלי”, מוסיפה ענבי. “שתינו חולקות את התפקיד של רוזי בהצגה ‘מאמא מיה’ בתיאטרון הבימה, כשלפעמים אני מחליפה אותה ולפעמים היא מחליפה אותי. אם יש ערב שבו קהל בא לראות אותה ואני מופיעה במקומה, אז אני אומרת לקהל: ‘אתם רואים את עירית, אבל תקבלו את חני’. כשחני מחליפה אותי, היא אומרת בדיוק אותו הדבר לקהל. אנחנו מתואמות באופן טבעי, מרוב שהיא חלק בלתי נפרד ממני”.

בימים אלה יוצאות השתיים במופע חדש בשם “אנו אנו הבלקן” (10 בינואר, 20:30, תיאטרון חולון), מופע המשך למופען “דוס צ’יקיטיקאס”, הכולל שירים חדשים בלדינו וסיפורים חדשים מבית אבא. “המופע נוגע לקשת רחבה של האוכלוסייה, וגם אנשים מעדות שונות ותרבויות שונות יכולים להתחבר, גם אם ממקום אחר, למופע ולזיכרונות”, אומרת ענבי. “זה ערסל של נוסטלגיה”, מוסיפה נחמיאס. “נוסטלגיה זה משהו שכולם אוהבים לגעת בו ולהיזכר בו”.

מה מושך את הציבור לשירי הלדינו?
נחמיאס: “זה קרדיט שצריך לתת לנשיא החמישי של מדינת ישראל, יצחק נבון, שהביא לבמה הכי חשובה של התיאטרון הלאומי 'הבימה' בזמנו את ההצגה ‘בוסתן ספרדי’, שהפכה לסיפור הצלחה והחדירה את תרבות הלדינו לכל בית בישראל וחצתה עדות. כל אחד מרגיש שהוא מתחבר למוזיקה הזו בזכות ההצגה הזו שהועלתה יותר פעמים מכל הצגה אחרת. השירים האלה כבר הפכו לפסקול של דורות שגדלו פה בארץ”.

ענבי: “זו המוזיקה ששמעו בארץ בכל בית בשנות ה־50 וה־60, וזו מוזיקה שדיברה לכולם. חנה לסלאו סיפרה בעבר שהיא ישבה על המרפסת בבית הוריה ביפו ושמעה את המוזיקה היוונית, הטורקית והבולגרית השמחה והיא קינאה בשמחה הזו וגדלה על זה”.

נחמיאס: “הבלקן היא עדה שמקושרת עם שמחה, טברנות, שולחנות גדולים ותרבות אירוח. המופע שלנו, בגלל ששתינו גם זמרות וגם קומיקאיות, הוא מופע בידור מוזיקלי. אנשים שרים איתנו, צוחקים איתנו, מתרגשים איתנו וגם מזילים דמעה. יש הכל מהכל”.

מיס יוניברס

ההיכרות של השתיים, בנות 63, החלה עוד בהיותן בנות 10, אז שרו יחד ב”מקהלת צדיקוב”, מקהלת ילדים שראשיתה בבולגריה והחל משנות ה־50 החלה לפעול בישראל. השתיים הצטרפו אליה בראשית שנות ה־70 תחת שרביטו של המנצח לסלו רוט. “אני זוכרת בעיקר את הכבוד בללכת עם מדי הסרפן הירוקים האלה וסמל המקהלה ברחוב, זה נחשב לגאווה גדולה”, אומרת נחמיאס. “אני זוכרת את הטקסים והאירועים החשובים ביום הזיכרון וביום העצמאות. עירית ואני היינו קופאות מקור ומחבקות אחת את השנייה ופוחדות נורא מהצפירה”.

“בשנים ההן לא הייתה תחבורה ציבורית מפותחת, ולנסוע מיפו, היכן שגדלתי, לגבעתיים, היכן שחני גדלה, ולהתארח אצלה ולהפך – זה היה כמו נסיעה לחו”ל”, מספרת ענבי. “שלא לדבר על זה שהופיעו עם המקהלה אמנים בינלאומיים ידועים כמו פרנק סינטרה, דני קיי ושארל אזנבור. כילדה הייתי הולכת ברחובות יפו והתייחסו אליי כמו אל מיס יוניברס, כמו מייקל ג’קסון קטן”.

במקביל למקהלה, כשענבי הייתה בת 10 בלבד היא כבשה את המדינה בדואט “למה ככה” שביצעה עם אבי טולדנו בפסטיבל שירי הילדים הראשון. נחמיאס מצדה שיחקה כילדה ב”תיאטרון מארץ עוץ” של אברהם לוריא, שבו כיכבה בהצגה “שמלת השבת של חנהל’ה”. כמו כן, היא השתתפה כילדה בסרט “אני ירושלמי” של יהורם גאון.

“בימי החופש היו לי שתיים־שלוש הצגות ביום של ‘חנהל’ה’, והייתי ממש עצובה כשהחופש היה נגמר והיינו חוזרים לשגרה, הייתי מכורה לעשייה הזו”, משחזרת נחמיאס. “כל הפרסום וההצלחה כילדה הרגישו לי כמו טיול כיפי. גדלתי על כל השירים בבולגרית, בטורקית ובלדינו וידעתי לדקלם את כל המילים של השירים, כך שההצלחה בהופעות הייתה המשך של החגיגה המוזיקלית מהבית. לא תפסתי מעצמי כוכבת או משהו כזה. הופעתי והלכתי לבית ספר והמורה שלי אהבה אותי ושמה אותי בטקסים. אמרו לי כל הזמן ‘כוכבת’ אבל לא הרגשתי כזו כי ידעתי שכוכבים יש רק בשמיים, ואני פשוט בן אדם שעשה מה שהוא אוהב”.

לאורך השנים פיתחו השתיים קריירות מצליחות, בנפרד. לאחר שנחמיאס השתחררה מלהקת הנח”ל היא פיתחה קריירת תיאטרון ענפה הנמשכת עד היום, ובמקביל כיכבה בתפקידים רבים בקולנוע ובטלוויזיה והפכה לאחת מכוכבות הילדים האהודות בישראל. ענבי, שהשתחררה מלהקת פיקוד דרום, הצטרפה למופע המצליח “ברנשים וחלומות” ובהמשך השתתפה בהצגות, סדרות ותוכניות רבות לילדים ולמבוגרים, העלתה מופעי בידור, הנחתה את “להיט בראש” ובמשך 30 שנה הייתה המנחה הבולטת של הגרלת הלוטו של מפעל הפיס. במהלך הדרך, השתיים, שנשארו חברות קרובות, שיתפו פעולה בתוכניות ילדים ובמופעים שונים. בשנת 2012 הידקו את הקשר המקצועי כשיצאו לראשונה במופע הלדינו עם שירים מבית אבא, “דוס צ’יקיטיקאס” (בעברית: שתי קטנטנות).

“הכל התחיל כשהזמינו את שתינו להשתתף יחד בכנס הלדינו הבינלאומי”, מספרת ענבי. “היה פאנל אנשים שבו כל אחד סיפר על הקשר שלו ללדינו. כשהסתיים האירוע, כולם באו אל חני ואליי ואמרו לנו: ‘שימחתן אותי, החזרתן אותי הביתה’. דחפו לנו כרטיסי ביקור שנבוא להופיע יחד. כשנכנסנו לאוטו אמרתי לחני: ‘בואי נעשה מופע המבוסס על השירים האלה. הרי יש מופעים והצגות שמשמרים את היידיש, למה שלא נשמר את הלדינו? שיהיו לילדים שלנו שורשים’. חני אמרה לי: ‘אז תרימי את הכפפה’. וכך עשיתי”.

השתיים לא הסתפקו בביצוע שירים והשמעת סיפורים מילדותן, אלא העמיקו וחקרו במשך שנתיים את הנושא על בוריו. “הלכנו לאוניברסיטת בר־אילן ולמדנו על התרבות, למדנו לכתוב ולקרוא לדינו וזה קשה מאוד, כמו לכתוב רש”י”, אומרת ענבי. “גם למדנו על השואה של יהודי הבלקן, שזה נושא שאז לא דיברו עליו, והחלטנו לספר מהצד שלנו איך הסבים והסבתות שלנו ברחו מהשואה. לשמחתנו זה הפך למופע מוצלח”.

עד כמה השפה ותרבות הלדינו היו חלק מהילדות הפרטית שלכן?
ענבי: “לא ידענו משהו אחר. אני מקנאת בחני כי אצלה בבית דיברו בעברית רהוטה, ואילו אצלי, בבית הבולגרי, לא דיברו בעברית. ההורים שלי לא ידעו קרוא וכתוב בעברית, חיילים היו באים ללמד אותם לקרוא ולכתוב. עד עצם היום הזה לפעמים אני נתקלת במילים שאני מהססת איך כותבים אותן. לא הכרתי שום דבר אחר”.

נחמיאס: “זו התרבות שלתוכה גדלנו ועל ברכיה צמחנו, זה משהו שמלווה אותנו כל החיים”.

כחלק משיתוף הפעולה על הבמה, השתיים גם הקליטו שני אלבומים מסדרת “ילאדינו”, שבמסגרתם ביצעו שירי ילדות ישראלית בתרגום ללדינו מאת פרופ’ שמואל רפאל.

חיינדלעך קטנים

בימים אלה נחמיאס מככבת בהצגה “בוסתן ספרדי” בתיאטרון הבימה ובהצגה “מאמא מיה” ונמצאת בחזרות למופע פורים בשם “אופס, הילדים התחפשו”. “יש משהו שעירית ואני מבשלות, אבל זה מחכה לימים שבהם תהיה לנו יותר פניות”, היא אומרת.

ענבי מצדה משחקת גם כאמור ב”מאמא מיה”, משתתפת במופע “אין כמו יפו” שחוזר ללהיטים העבריים הגדולים של שנות ה־50, לצד הזמר אבי ונטורה, ומנחה אירועים שונים. "אני אוהבת לא להעמיס יותר מדי כי אני גם אמא, אשת איש וסבתא טרייה לנכד מקסים ששמו ארי, ואני רוצה גם ליהנות מזה”, היא אומרת. “בנוסף, אני משמשת כפרזנטורית של חברת סקראץ’ (המציעה כרטיסי גירוד דיגיטליים של חישגד – ד”פ)”.

איך ההרגשה להיות על הבמה יחד?

נחמיאס: “ההופעות עם עירית הן הדבר הכי מהנה שיש, אני מצפה לכל הופעה יחד איתה. עשינו המון דברים ביחד ועושות המון דברים יחד, וכרגע, כשאנחנו יוצאות מהופעה משותפת, אנחנו מרגישות שזה הדבר הכי משמעותי שאנחנו עושות. עירית מצחיקה אותי בטירוף, היא אחת הנשים הכי מצחיקות בארץ. אנחנו עושות את החיינדלעך הקטנים, אנחנו פשוט מבלות ובמקרה מקבלות על זה גם שכר”.

ענבי: “אני מחכה לזה ובכלל לא מרגישה שאני הולכת לעבודה כשאני מופיעה. אני באה להופעה גם כקהל, גם להעביר את החוויות עם חני, גם לחזור למחוזות ילדותי. בכל מופע יש משהו שונה, והאהבה, החיבור, הקשר שלנו והרצון לשמר את תרבות הלדינו – הם שליחות עבורנו”.