השחקנית נטע רוט, שמככבת בהצגה החדשה “אנה קרנינה" בתיאטרון גשר, פתחה את הספר הזה לראשונה בגיל 12."זה היה לי נורא קשה ולא הבנתי כלום, אבל נורא רציתי להבין אז סגרתי את הספר ושיקרתי לכולם שהבנתי, כמו שילדות בנות 12 עושות", היא מספרת. “כשהוזמנתי לשחק ב'אנה קרנינה', פתחתי שוב את הספר בפחד ובחרדת קודש, ומעניין שהפעם הצלחתי להתגבר על זה. גיליתי שכל הדמויות שם בעצם מאוד מודרניות, הן מופרעות לגמרי על כל הראש. לרוב הדמויות שם יש הפרעת אישיות דו־קוטבית וגם הטחתי בפני הבמאי את כל ההוכחות, לדעתי, לתיאוריה הזו".
ההצגה, הפקה משותפת של "גשר" עם תיאטרון Les Gemeaux, Sceaux, France, מציגה מחדש את יצירת המופת של לב טולסטוי שראתה אור ב־1877 ומגוללת את סיפורה של אנה קרנינה, אישה עם בעל, ילד ומעמד חברתי גבוה, שפוגשת קצין בשם אלכסיי ורונסקי, וההתאהבות בו מערערת את חיי משפחתה ונשמתה. רוט מגלמת בהצגה את דמותה של קיטי שמאוהבת בוורונסקי, אך מקימה בית עם קונסטנטין לוין. לצד רוט משתתפים בהצגה, בבימויו של הבמאי הליטאי רימאס טומינאס, גם אפרת בן צור (בתפקיד אנה קרנינה), גיל פרנק, אלון פרידמן, סשה דמידוב, אבי אזולאי וגל אמיתי.
מה האתגר העיקרי שלך בתפקיד?
“כשהתחלתי חזרות לתפקיד של קיטי, הבנתי שיש שתי קיטי: קיטי המבוגרת וקיטי הצעירה. בקיטי הצעירה יש חלקים רגשיים ומופרעים, ואינטואיטיבית היה לי קל יותר לגשת לחלקים האלה. לעומת זאת, לקח לי זמן להבין את קיטי המבוגרת כי הייתי צריכה להתבגר בעצמי כדי להבין אותה: עברתי לגור לבד, התחלתי לסדר את הדירה בכל יום כדי להבין מה זה להיות בעלת בית וכל מיני דברים כאלה. חייבים להתבגר במציאות בשביל להתבגר על הבמה. זה חלום אדיר עבורי לשחק עם שחקני תיאטרון גשר כמו אפרת בן צור, אלון פרידמן או סשה דמידוב שתמיד הייתי מעריצה ענקית שלהם. פתאום לחלוק איתם במה – זו זכות ענקית ולא מובנת מאליו עבורי".
לשמור על הדמות
את דרכה כשחקנית החלה רוט בגיל 14 כשגילמה את אוסי במחזמר “אופוריה" של תיאטרון חיפה. בשנת 2020, בהיותה בת 18, הצטרפה לתיאטרון גשר וכיכבה בהצגה “מי כמוני", כשגילמה את דמותה של אלמה, נערה עם הפרעה דו־קוטבית. מאז “גשר" הפך לבית שני עבורה, ובימים אלה היא משחקת במקביל בכמה הצגות של התיאטרון, כולל תפקידים ראשיים ב"רומיאו ויוליה" ו"מי כמוני". “אני חיה את החלום", היא אומרת. “הייתה לי מטרה לעלות עד גיל 21 על בימת ‘נגה' של תיאטרון גשר והגשמתי את זה. אני יודעת שזה נשמע אולי הכי שטחי בעולם, אבל אני עובדת עם מטרות בחיים שלי. כשהייתי בת 9 סיפרו לי שבתחילת כל שנה סבא שלי כתב לעצמו מטרות לשנה הבאה, ומאז אני עושה זאת כל שנה".
אלא שבשנה האחרונה היא דווקא חדלה מהמנהג הזה: “באוקטובר האחרון הייתי עם אמא שלי בחופשה בלונדון ואמרתי לה: ‘אוף, אמא, לא השגתי את כל מה שרציתי להשיג'. היא אמרה לי: ‘מה? השגת הרבה דברים. אם את מסתכלת ככה על החיים, אז שום דבר לא יספק אותך ולא תגיעי לשום דבר. את חייבת לשחרר את זה'. זה היה מאוד חזק, אז השנה, לראשונה, לא כתבתי מטרות. שברתי את המסורת ושחררתי".
בגילה הצעיר, רוט אכן הספיקה להשיג לא מעט הישגים: בגיל 16 כתבה את המחזה הראשון שלה לנוער “שני אלה", שבשנת 2020 הועלה בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער בכיכובה, תפקיד שעליו זכתה בפרס הבמה לילדים ונוער. בנוסף, היא כיכבה בתפקידים הראשיים בסדרות “פלמ"ח" ו"לבד בבית" ולאחרונה גם שיחקה בסרטו של אבי נשר “תמונת נצחון".
“הכתיבה בערה בי לפני המשחק", היא מודה. “מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת. הייתה ילדה שאהבה לקרוא, אהבה סיפורים, ועד היום יש לי הזדהות עם דמויות ולפעמים אני שוכחת שמה שאני רואה או קוראת לא אמיתי. כשמשהו רע קורה לדמות – קשה לי לעמוד בזה. אני טוטאלית כצופה וכקוראת. זה נשמע חביב ונחמד, אבל זה היה לי נורא קשה כילדה, לא הצלחתי להפריד ביני ובין הדמויות שאהבתי, ולכן הכתיבה הייתה כמעט דרך ריפוי. כשגילמתי את אלמה ב'מי כמוני', התחלתי לחלום את החלומות שלה.
אחרי הצגות לא הייתי מצליחה לישון, והייתה לי סימביוזה עם הדמות. כשזה הטריד אותי יותר מדי, חלקתי את זה עם היוצרים רועי חן ואילאיל סמל, והם אמרו לי: ‘תפסיקי'. הם הסבירו לי שזה רע ופוגע לא רק בי אלא גם בדמות. הם גרמו לי להבין שהתפקיד שלי הוא לשמור על הדמות ולא לחיות את הדמות, ולאט־לאט הצלחתי לצאת מזה".
למשחק הגיעה, לדבריה, בזכות “המלט" של שייקספיר. “בגיל 11, כשנחשפתי בפעם הראשונה ל'המלט', התאהבתי, שיננתי את המונולוג, הצגתי אותו וחיקיתי אותו ובגלל זה התחלתי לשחק", היא מספרת. “אחת המטרות שלי בכיתה ג' הייתה להוציא את הספר הראשון שלי, ונשבר לי הלב כשלא הצלחתי בכך, הייתי מרוסקת. אז אמא שלי הדפיסה לי את הספר, העברתי אותו מאחד לשני בכיתה וראיתי שזה עבד. אותו דיוק הרגשתי גם בגיל 14, כשהתחלתי לשחק".
מה את יותר אוהבת: תיאטרון או טלוויזיה?
“משחק זה משחק. לאהוב דמות, לרצות לעזור לה ולהתחבר אליה - בטלוויזיה ובתיאטרון את צריכה להבין את הסיפור באותה מידה. בתיאטרון זה חי, לקהל לא אכפת אם למדת את התפקיד שנה שעברה או אתמול. לפני כמה חודשים הוקפצתי בהתראה של ארבע שעות להחליף שחקנית חולה. לרוע המזל, האוזנייה שבה משתמשים בדרך כלל בהקפצה, שדרכה לוחשים באוזן לשחקנים מה לומר, לא עבדה, והייתי צריכה לדעת את כל הטקסט בעל פה בתוך זמן קצר. לשמחתי השחקנים שאיתי היו אדיבים ועזרו לי לצלוח את זה. אבל זה היה מסוכן. כשאת עולה לבמה ויש סצנה שלא ראית אף פעם ואת חייבת לנחש – זה כמו הסיוטים שלי. בטלוויזיה אין כל כך סיכון".
הפריצה הגדולה של רוט לתודעה הייתה כשלוהקה לגלם את שרה אליזבת בארקר בסדרת הנוער “פלמ"ח", שהעניקה לה גם מועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר בסדרת דרמה. “סיפור טוב הוא סיפור טוב וזה לא משנה אם אתה בחלל החיצון, ב־1940 או לפני הספירה", היא אומרת. “מה שהכי יפה בחוויה הזו של ‘פלמ"ח' הוא שהרגשתי שיש לי בית חם. אני ונאיה בינשטוק (שמשחקת בסדרה את אלינור – ד"פ) גרנו אחת אצל השנייה. זה הרגיש כמו מחנה קיץ ממש טוב".
בשנת 2021 החלה רוט לככב בתפקיד ראשי ב"לבד בבית", סיטקום מבית היוצר של יוצרי “קופה ראשית". “סוד ההצלחה של הסדרה הוא הכתיבה", היא מסבירה. “אני קוראת את הפרקים וצוחקת בקול בחדר שלי. גם הבימוי מעולה. כשאתה יושב בבית וצוחק בקול, אתה יודע שאתה נמצא במשהו טוב. יצא לי להגיד ‘לא' לכל מיני סיטקומים שלא היו כתובים טוב. אני לא רוצה לשחק בסיטקומים שכתובים רע. ב'לבד בבית' מהאודישן הראשון היה ברור לי שזה מצחיק ומבריק".
בקרת איכות
בשנה הקרובה הולכים לעלות שני מחזות שכתבה רוט: “בלי ליצנים" בתיאטרון תמונע ו"מה קרה לשיר", מונודרמה על תקיפה מינית, שתעלה בתיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער. לדבריה, אחד האנשים שהיא "מתייעצת איתו על כל דבר כמעט" הוא דודה יאיר לפיד, ראש הממשלה לשעבר וראש האופוזיציה בהווה, שהוא אחיה של אמה מירב: “כשהוצע לי תפקיד בסדרה הקומית ‘לבד בבית', הוצע לי במקביל לשחק בסדרה דרמטית ולא ידעתי במה לבחור, אז התייעצתי עם דוד יאיר, כמו שאני מתייעצת איתו על כל דבר בחיים שלי. הוא שאל אותי: ‘מה את רוצה?'. אמרתי לו ‘קומדיה'. אבל אמרתי לו שזה נראה לי מפחיד כי לא התנסיתי בזה, אז הוא אמר: ‘דווקא בגלל שזה מפחיד אותך את צריכה ללכת על זה'. זה טיפ שאני מאמצת לעצמי".
את סבתה, המחזאית והסופרת שולמית לפיד, היא מגדירה בתור “החברה הכי טובה שלי". “היא קוראת כל דבר שאני כותבת", היא אומרת. “אין דבר שאני כותבת ולא עובר אצלה בקרת איכות. כשיש לך כזו סופרת בבית, לא תתייעצי איתה? את המחזה הראשון שכתבתי בגיל 13 שלחתי לה, והיא הדפיסה כדי לכתוב בכתב ידה הערות רציניות בצורה מוחלטת וכבדת ראש. זה היה כל כך מרגש שהיא לקחה את זה ברצינות מוחלטת אפילו שהייתי רק בת 13".
מה את זוכרת מסבא שלך, העיתונאי והפוליטיקאי יוסף (טומי) לפיד ז"ל?
“בדומה לסבתא, גם הוא היה החבר הכי טוב שלי. אני זוכרת שהתאמנו במזג שלנו, בג'ינג'יות שלנו. הוא לימד אותי לשחק שחמט כשהייתי בת 3. זה היה חשוב לו. הייתי אצלו ואצל סבתא בכל שבת".
עד כמה הפוליטיקה נכנסת כיום לארוחות המשפחתיות שלכם?
“היא תמיד נכנסת כי כולנו אידיאליסטים. המצב במדינה כרגע מדאיג. העובדה שיש לגיטימציה לחוסר חמלה ממקום כל כך גבוה - מדאיגה. נכון, גם מפרקים את המוסד הדמוקרטי בדרכים כאלה ואחרות, אבל אני לא מדברת על זה, אלא על זה שהם מרגישים בנוח לדבר בצורה הומופובית. פעם הם פחדו לדבר כך. זה מפחיד, זה מסוכן וזה פוגע בנו כמדינה, וכאזרחים. לא משנה למי הצבעת – אתה אשם, כי הם אלה שבשלטון כרגע, ואנחנו עשינו עבודה לא מספיק טובה.
אם אנחנו מרגישים שהם לא מייצגים אותנו – עלינו להילחם בזה, לצאת להפגנות, לדבר, לריב ולמחות עד שהמצב ישתנה ויתהפך. אני לא אומרת את זה כי זה לא הצד שלי, אלא כי הדברים שהם אומרים הם חשוכים, מפחידים, אכזריים וגזעניים, ולא נלחמים בזה הרבה. השלטון הנוכחי הוא טרנדי. אתה לא קורא את כל המצע, אלא עוקב אחרי הטרנד, וכשיש טרנד חזק אתה הולך איתו. לצערי הרב, רוב העולם הולך לפי טרנדים. פוליטיקאים חושבים שהצביעו להם בגלל מי שהם, וזה לא נכון. כולי תקווה שבפעם הבאה לא נעקוב אחרי טרנדים, אלא נקרא טוב־טוב את המצע ונשקול אלף פעם למי להצביע כי זה העתיד שלנו והעתיד של השכנים שלנו".
העובדה שהשחקן ניר כנען הוא אקס טרי שלה לא מפריעה להם להמשיך לשחק יחד זה לצד זה. “אנחנו עדיין חברים קרובים ויש לנו כימיה מטורפת על הבמה", היא אומרת. “הוא עדיין חבר יקר שלי ואנחנו מאוד אוהבים לשחק ביחד".
ההופעות הקרובות:
25.1, 20:00
26.1, 20:00
27.1, 20:00