העירו אותי באמצע הלילה ואדקלם לכם מתוך שינה ומתוך זיכרון את משפטי הפתיחה של “מלכוד 22" (הייתה זו אהבה ממבט ראשון. בפעם הראשונה שראה יוסאריאן את הכומר הוא התאהב בו אהבה מטורפת. יוסאריאן שהה בבית החולים בגלל דלקת בכבד... וכו'), או את משפטי הסיום (תצטרך לקפוץ. אקפוץ. קפוץ, קרא מייג'ור דנבי. יוסאריאן קפץ. הזונה של נייטלי הסתתרה ממש מאחורי הדלת. הסכין נחת, מחטיא אותו בסנטימטרים. והוא יצא לדרך).
זה נכון גם למאות עמודי האמצע. קראתי עשרות פעמים את הספר הגאוני הזה, ואני מקווה שעד שאעצום עיניים בפעם האחרונה אזכה לקרוא אותו עוד כמה וכמה פעמים. כמוני מדקלמים אותו בעל פה כך וכך מיליונים ברחבי הפלנטה, וזו הסיבה המניעה, אחת לכמה שנים, יוצרי סרטים וטלוויזיה, לנסות ליצור גרסה מצולמת שלו.
ופעם אחר פעם הניסיון נכשל. גאונותו של הסופר ג'וזף הלר, שכתב את הספר, מתבטאת בזווית הראייה החדה והכה שונה שבה הציג תמונות המוכרות לכולנו. עלילת הסיפור הייתה משנית וכמעט חסרת חשיבות ביחס לרעיונות המטלטלים שהעלה. ורעיונות, מה לעשות, אינם מצטלמים היטב. פעם אחר פעם התנפצו תסריטאים, צלמים ובמאים על הצוקים המתנשאים הללו בניסיונם ליצור איזשהו רצף דרמטי, עלילתי, שפשוט לא היה שם. גם הסדרה הנוכחית, המשודרת בסלקום TV, מראה, לפחות בפרקיה הראשונים שעלו לשידור, שיוצריה לא הבינו ולא הפנימו את הסיבה לכישלונות הקודמים.
זה שקרא את הספר ויודע את ההקשרים צפוי לקבל תחושה של חילול הקודש למראה שיטפון הסצינות הבלתי מובן. זה שאינו בקי בחומר יתגרד בראשו וישאל מה זה השטויות האלה. כך או כך, היו כבר די כישלונות כדי להבין ש"מלכוד 22" פשוט אינו ניתן להעלאה על המסך. את ג'יימס בונד אפשר להסריט. מי שרוצה להכיר את דמותו הנפלאה של יוסאריאן, ייאלץ לבצע את הפעולה הפחות מקובלת כיום - לקרוא את הספר.
# לראות או לוותר: לוותר. ללכת ישר אל הספר.