ב"אח הגדול, כמו "באח", כמו שהדינמיקה משתנה מרגע לרגע, שונאים הופכים לאוהבים ולהיפך, כך גם מצבי הרוח של הצופה משתנים והיחס שלהם לדיירים. מסתבר שיענקי הוא לא הכי צח וטהור ופיו וליבו תמיד שווים. אמנם עדיין, בעיניי, הוא הרבה יותר מענטש מרובם, אבל גם הוא, לא נטול אסטרטגיות. בפרק של אתמול, הוא הטיף מוסר לסתיו, שבמשימה בה היתה צריכה לשתות את השייק המגעיל, היא לא היתה צריכה לבכות, כי זה נתן כוח ליריב ליאל מהקבוצה השנייה. יענקי פרש את משנתו בכמה מילים, ואמר שבכל מצב, אם אתה רוצה לנצח, תחייך למול היריב, אל תראה חולשה. והאמת היא שיענקי נהג כך לאורך כל הדרך. הוא לא חושף ולא מחצין, גם אם הוא יתפוצץ בפנים.
כלומר, אם אסטרטגיה היא מילה גסה, גם יענקי הגיע לתכנית כשהוא לא חף מצעדים שכלתניים מתוכננים היטיב. הוא נכנס לתכנית כשהוא נחוש לשמור כל הזמן על פאסון, איפוק והכלה. בחיים האמיתיים, כמובן שגישה כזאת עדיפה על פני גישה משתלחת ומתלהמת, ועובדה שיענקי לא רק התחבב על הקהל בחוץ, אלא אפילו על הדיירים בבית שרואים בו מועמד לנצח. אולם בריאליטי, קצת פתיחות, קצת חולשה ואיבוד עשתונות מדי פעם, לא יזיקו, כי זה מצטלם יותר אותנטי, אמיתי וטבעי, ומוסיף עניין וגיוון, מה שיש בשפע לליאל למשל.
המונולוג שהדרמה קווין ליאל, נתן אתמול בחדר של האח, על כך שאף אחד בחיים לא יעז להגיד לו שהוא רוכב על גבם של אחרים על מנת להצליח, היה מונולוג שאפילו שייקספיר לא יכול היה להמציא. שלא לדבר על כל הג'סטות ושפת הגוף הגרנדיוזים שנלוו לטקסטים שלו שהפכו את הסצינה, לאחת הטובות והמוצלחות ביותר בכל העונות. אם "הבימה" לא תאמץ את ליאל לחיקה, היא מפסידה שחקן, אחד הטובים שהתיאטרון אי פעם הכיר.
גם כך, הפרק של אתמול היה משעמם עד מוות ומריחה אחת גדולה, והביצוע התיאטרלי של ליאל הציל את המצב. בין אם ההצגה של ליאל היא פייק או לא, אין להטיל ספק בכשרונו, ומבחינתי הוא ראוי להגיע לגמר, לפחות בזכות היכולת הוירטואוזית, הפומפוזיות המוגזמת לעיתים, ובחירת המילים הציוריות של ליאל, שאף אח גדול לדורותיו, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול היה להמציא ממוחו הקודח.
ועכשיו, אחרי שגמרתי את ההלל על ליאל, שבזכותו, הצלחתי להשאיר את עיני פקוחות, על אף הפרק המשמים וחסר הטעם, הייתי רוצה להבין למה החליטה ההפקה ליצור קליימקס מוזר של "עשרת הגדולים" שנשארו בבית. פעם הם היו "חמשת הגדולים". ומה יהיה בעונה הבאה? כל 16 הדיירים שייכנסו יהיו גדולים ונועזים? ומה עם רוח התחרותיות?
ובינינו, כאשר גיא זו ארץ חוזר וקורא להם "עשרת הגדולים", הכינוי הזה חוטא לאמת, כי אף אחד מהם לא גדול ונועז.
אולי אברהם גדול ונועז? אברהם, שב"אילוז' שלו (אם נשתמש בסלנג של ליאל) מתהלך בבית זחוח, עם מבט נלעג לעבר כולם, וחושב שהוא שלמה המלך החכם מכל אדם?
מי גדול? אורי נגר, שמתחנף ומתלקק לסתיו ברמה קצת מבחילה, כי הוא חושב שהיא מקובלת בחוץ ועל כן יכולה לשמש לו כקרש הצלה להגיע לגמר?
מי גדול? סתיו, שכל הזמן עושה דווקא לכולם, כמו ילדה בת חמש, ויכולה לשגע פילים כשהיא נכנסת למוד של "מעכשיו והלאה את/אתה לא פונה אלי יותר שמע/ת?" או שהיא מאשימה את כולם שהם שקרנים, כאשר המצלמות תיעדו את העובדות לאמיתן.
אז מי גדול? אולי שי, ששיחקה אותה מאוהבת בשניר ומסתבר שלא היה ולא נברא. וכמוה, גם ספיר, שלטעמי, מאוהבת באברהם כמו שאני אהיה מאוהבת בנסראללה.
ואם מדברים על זיופים, אתמול, כאשר הקבוצה האדומה ניצחה, וספיר הפגינה את רוח המפקד, ונתנה את האות לחברי קבוצתה לגשת וללחוץ את היד לחברי הקבוצה השנייה, על פי נוהל כיבוד מפסידים, הרגשתי שאני צופה בקטע מהצגת ילדים. נו באמת. על מי אתם עובדים?
בקיצור, אם כולם גדולים ונועזים, שהפרס יחולק בין כולם, ותם הטקס, שבשלב זה מתחיל למחזר את עצמו עד לעייפה.