יש איזה רגע שאני קולטת שתיקי דיין מקלפת לי קלמנטינה ואנחנו מדברות בין טייקים, ואיתה יש לי פינג פונג של דיאלוג, לא האמנתי. זה אפילו לא היה מוגדר כחלום, כאילו ‘מה הסיכוי’, באמת מה, התמזל מזלי. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שהפה שלה ברצפה". כך מתארת השחקנית שני קליין את המפגש שלה עם השחקנית הוותיקה בצילומי הסדרה “יניב", שעלתה ברשת 13, ובה, מלבד דיין, היא משתפת פעולה גם עם חנן סביון, אורנה בנאי, אלברט אילוז, אמה אלפי ואמיר בנאי.
"יותר גדולה ועשירה ומיוחדת": עונה 2 של "הדוב" הצליחה להתעלות על עצמה
סרט חדש, מופע משותף וכניסה לעולם החינוך: ריאיון עם השחקנית ירדן בר-כוכבא
“יניב הוא איש קבע שנפצע ומחליט לנסות את מזלו בבישול, ופותח מסעדה בבית", היא מספרת על הסדרה. “אני מגלמת את אשתו, אפרת, שחיה איתו בבית יחד עם שלושת ילדיהם וזה יוצר מצבים קיצוניים - פעם הוא מגיש מנה בצלחת לוויין, או בנעלי יוקרה של פראדה וג’ימי צ’ו. היא האישה וכל היום צריכה לכסח ולעשות, יש לה את המופרעות שלה, היא קנאית לפרטיות שלה שמופרעת על ידי אחותה וגיסתה שהן אורנה בנאי ותיקי דיין. הן עושות לי קטעים בסדרה, רבות מעל הראש שלי, הן רבות על האהבה שלי בסוף, מערכת יחסים נורא מצחיקה".
איך היה לצלם סדרה על מסעדה, יצא לכם לאכול?
“בדרך כלל לצלם סצנות עם אוכל זה לא כיף. גם אם האוכל הכי טעים בעולם, צריך לקחת ביס וביס ועוד ביס, עד שאתה לא יכול. אבל פה היה לנו מטבח מתפקד, עם מנות שנראות יפהפיות ואתה נתקע עם המון חומרי גלם, וחנן התחיל לאלתר ובישל. היה את הקטע המתוק שהוא היה רוצה להאכיל מהידיים שלו, ‘טעמת את הקציצה, שמת מלח?".
ספרי על רגע מעניין מאחורי הקלעים.
“סבא שלי היה בבית חולים, וגזרתי על עצמי לא לראות אותו, היה לי משהו בעין, וחששתי להדביק אותו או להידבק מסביבת בית החולים במשהו רגע לפני ההפקה. מדי פעם גנבתי איזו שיחת וידיאו, ואיזה יום הצלחתי ללכת לראות אותו, ביקרתי אותו והייתי איתו כמה שעות. בבוקר הצילומים האחרון אמא שלחה לי הודעה ‘תתקשרי כשאת יכולה’ עם לב, והבנתי שאם היא עושה אימוג’י היא מנסה להרגיע אותי. התחלנו את היום, זו הייתה הסצנה הראשונה של הבוקר.
אני עם עצמי אומרת ‘את לא עונה להודעה הזו, סיימי את הסצנה’. חשבתי על סבא שלי, וביקשתי ממנו שיגיד לי מה לעשות. הוא היה איש סיסטמטי, אי של מוסר, ערכים ואיפוק. הרגעתי את עצמי ש’אני עוברת את היום הזה והכל יהיה בסדר’. המקצוע והמציאות נפגשו והבנתי שאין לי ברירה אחרת. סיימתי את הסצנה והתקשרתי לאמא שלי, לקחתי כמה דקות של פורקן, של אבל, כולם עצרו את הצילומים, הייתי מחוברת למיקרופון, כולם שמעו אותי והיו מקסימים. מיד אחרי כן אמרתי ‘טאצ’ אפ ובואו נחזור’.
הבנתי מה זה להתבגר, לקחת אחריות, רציתי לעזוב הכל ולהתכרבל בשמיכה ולהגיד שאני לא רוצה לבוא. וזה גרם לי לאהוב יותר את מה שאני עושה. כשצופים בסדרה אף אחד לא יודע שבאותו יום קיבלתי הודעה שסבא שלי נפטר ואני עושה קומדיה. זה חתיכת רגע בחיים שהוא מתנה משוגעת, של התמודדות, של ’ההצגה חייבת להימשך’ ואין ברירה אחרת, זה היה רגע שלי ושלו - הוא היה אדם כזה".
לאחרונה השתתפת ב"שישה אפסים" בתפקיד שונה לגמרי. מה מבחינתך יותר כיף, קומדיה או דרמה?
“אני מאוד אוהבת קומדיה, קומדיה מופרעת. כל מה שאני רוצה בחיים זה להשתנות, שלא יזהו אותי, בכל תפקיד להיראות מישהי אחרת, לעשות איזו דמות משוגעת. אבל מצד שני אני מאוד אוהבת את הדרמה. ב’שישה אפסים’ זו דמות ששונה בכל, ברגישות שלה, במצב המשפחתי שלה. אני מסתכלת על אפרת ואני חושבת ‘מי זו? זו אני?’.
יש בתמורות של המקצוע משהו מקסים בעיניי. אני רוצה שבמאי יגיד לי ‘תצבעי לבלונד’ ותקופה אהיה בלונדינית כי אין לי ברירה. ניר ברגמן ביקש ממני להפסיק לעשות החלקה אחרי עשר שנים, אבל בחיים האישיים שלי זה נורא הפריע לי. בדמות של אפרת כמעט כל השיער שלי היה מתולתל, הסתובבתי ככה תקופה. בסוף לא מבקשים ממני לצבוע לבלונד, ואני מציעה ואומרים לי ‘שני, לא צריך’. יש בתוכי ביישנות שאני לומדת להתגבר עליה, כי היא לא משרתת אותי. אומרים שהתגובה הראשונה שלנו כתינוקות לכאב או לפחד הולכת איתנו כל החיים, הגוף שומר על התגובה כל החיים.
כשאני פוגשת אדם חדש או קהל התגובה הראשונה היא מבוכה. הרבה פעמים זה לא תורם לי, כמו ילד שמתבייש חמש דקות לגשת לילד אחר ואז הם כמו אחים, ואתה שואל ‘למה בזבזת את הזמן הזה בלהתבייש’. ואני קופצת למים. יש בי משהו שקצת קופץ למים, גם אם זה ‘פייק איט אנטיל יו מייק איט’ אני אסתדר".
“אוהבת להסתתר"
קליין מככבת על המסכים בישראל כבר מ־2009, כשגילמה את המורה קרן ב"רמזור", אך הפריצה הגדולה שלה לתודעה התרחשה דווקא בסרט הקולנוע המצליח “אפס ביחסי אנוש" בתור סגן רמה, עליו גם הייתה מועמדת לפרס אופיר. משם הקריירה שלה המריאה: “צפו בסרט 600 אלף איש, לא ידעתי לצפות את זה, לאן אני נכנסת, איך הפקה עובדת. ‘מה עושים אחר כך’, ופתאום את בפסטיבלים, הסרט הזה זימן לי דברים לחיים שאני מודה עליהם כל יום".
בנית לעצמך קריירה של שחקנית מוערכת, מה גרם לך להשתתף פתאום בריאליטי “הזמר במסכה"?
“במשך שנתיים חברים היו אומרים לי ‘את הצדפה’ ‘את החיפושית’, מתקשרים אליי בזמן תוכנית ואומרים ‘זאת את’. פניתי להפקה אבל סיפרתי לחברים שהם אמרו לי שאני לא מתאימה לתוכנית, וסירבו לי וזה פגע לי באגו, וזה מעליב אותי ששואלים. אני אוהבת להסתתר, אני אוהבת דמויות, וזו הזדמנות להיות סוכנת סמויה, להתחבא יום שלם, ללכת עם מסכה ולהמציא הליכה עם קצת צליעה, ותנועות גוף. אני זיהיתי את עצמי מיד בגלל תנועות הידיים שלי.
אני מאוד אוהבת לשיר, אבל אני מתביישת לשיר מול אנשים. כשהייתי בתיכון הופעתי בטקס והייתי צריכה לשיר עם ילדה אחרת את ‘אין לי ארץ אחרת’ ובתיכון כל הבוגרים באים עם המדים, ואני ממש התלהבתי ועשינו חזרות, ובבוקר הטקס היא התקשרה ואמרה בקול צרוד ‘אני לא יכולה’. נלחצתי ממש. עשינו המורה למוזיקה ואני חזרה ועליתי לבד. פתאום באמצע השיר אחותי מנגבת דמעות, בקהל, והתחלתי לבכות מול מאות אנשים, לא הצלחתי להמשיך את השיר, וירדתי מהבמה בבכי. כולם היו מקסימים אחר כך וזה ריגש אותם, אבל כאשת מקצוע זה פגע לי באגו, פחדתי לשיר מול אנשים ו’הזמר במסכה’ ממש שינה לי את זה, להיות מתחת למסכה ולהגיד ‘זו אני’ ולהתפוצץ על הבמה".
תעודת ביטוח
בחודש יולי האחרון, בשיאה של המחאה נגד צמצום עילת הסבירות, הצטרפה קליין לשורה של 40 אנשי תרבות שהצטלמו לסרטון שהופץ ברשתות החברתיות, וקראו בו לאזרחי ישראל לצאת להפגין: “השתתפתי בסרטון הזה כי אני חושבת שחשוב לדבר על זה. יצירה הייתה חלק שליווה את התרבות, לפגוע בחופש היצירה זה לפגוע בהרבה נכסים של המדינה, עולם הטלוויזיה והקולנוע, אנחנו מאוד אהובים במדינה, ואנחנו עושים כל כך הרבה כבוד למדינה ויש לנו טלוויזיה מהממת. אסור לפגוע בזה, וזה מרגיש כאילו החרב על הצוואר, וזה נורא קשה ליצור ככה. ואיך אפשר לפגוע בזה, ולמה לפגוע בזה? המחאה שלי לא שונה מהמחאה של הרופאים והעובדות הסוציאליות".
את פוחדת מהמקום שאליו המדינה הולכת?
“אני מודה שזה מרגיש לי כמו סרט בדיוני. קשה לי לראות את זה כמציאות, ומצד שני זו המציאות ואני לא מתכחשת לזה. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה, שמישהו יעשה מעשה ויעצור את זה. זה לא מתאים לנו, אנחנו עם שרצה חופש, יש לנו מדינה ואנחנו רוצים לחיות בה חופשיים. הקולות שכרגע צפים מרגישים לי כמו סרט אימה בדיוני".
את לא שחקנית שנשארת על הגדר ואת מביעה את דעתך. איך הגעת לוועדה לקידום מעמד האישה? את מרגישה שהחשש והמחאה עם בגדי “סיפורה של שפחה" מוצדקים?
“כאישה אני לא רגועה, יש בי צד שרוצה להגיד שהכל יהיה בסדר ולא יכול להיות ו’אנחנו לא איראן’, אבל כשאני שומעת על זה שמבקשים מבנות להתכסות באוטובוס, זה משהו שקשה לי להשתתף בשיח שלו, הוא כל כך רחוק ממני. אסי לוי אמרה משפט שקצת מדבר אליי, ‘הגיע הזמן להחליף את הדת באלוהים’. משהו פה השתבש, וצריך פה איזה ריסטארט.
אנחנו 51% מהאוכלוסייה, אנחנו לא צריכות להתחבא ואנחנו מביאות את החיים. בסוף יש לנו חלק גדול בכדור הזה. אני לא אוהבת את הדיבור הזה שנוכחות של נשים מפעילה יצר. גם לנשים יש יצר ואנחנו יודעות לשלוט בו, ואני תוהה עם עצמי, אם אישה מחלישה אתכם, למה נותנים לכם לנהל את העולם? אולי אתם צריכים להעביר את המפתחות. נשים התאחדנה!
“גדלתי בבית מסורתי, אני אוכלת כשר עד היום, אני אוהבת את המסורת שלי, את השישי־שבת", מוסיפה קליין. “אני מאוד אוהבת את ‘האח הגדול’, אני צופה בזה כשחקנית, זה אנתרופולוגי מבחינתי. השבוע היה לינקי משבר. הוא העיר לשי שלא תסתובב בבית בבגד ים והיא ניסתה להבין אם היא כבר עשתה את זה, והוא נבהל ואמר לה ‘לא, לא, לא’, אז הלך ל'אח הגדול' והסביר שהוא לא רצה לפגוע. וזו בעיניי הדרך - תהיה מי שאתה, אתה רוצה את הערכים שלך? תייצג אותם.
אם אתה שופט אותי - אתה לא יודע מאיפה אני באה. אתה רואה מה קורה במדינה ופתאום אתה אומר ‘אף אחד לא מקבל את השני’. אי אפשר ככה. דווקא היהדות היא פתרון לזה, אנחנו עם סגולה, סגולה זו רפואה, זה עם שיש לו כוחות, ומה שבאמת היהדות אומרת זה ש’איש איש באמונתו יחיה’ ‘ואהבת לרעך כמוך’ ו’דרך ארץ קדמה לתורה’ ומה יוצא ממנה? בנות שלא יכולות לעלות לאוטובוס?".
קליין היא לא מהכוכבות שמרבות לשתף את עוקביהן ברשת בכל מה שעובר עליהן בחיים האישיים, ולכן רבים הופתעו שלפני שנתיים היא חשפה באינסטגרם שעברה שאיבת ביציות, כעת היא מסבירה למה בחרה לשתף את עוקביה בהליך: “אני לא רואה בזה חשיפה או משהו שצריך להסתיר. זאת פעולה שחשוב לעשות אותה, לא משנה מה הסטטוס שלך. זו תעודת ביטוח, אם את רוצה להביא ילדים לעולם וגם אם את לא בטוחה. אני שמחה ששיתפתי, בנות התייעצו איתי ובזכותי הן עושות. אני מקווה יום אחד להיות אמא".
לפני שנתיים גם דיברת לראשונה על הפיברומיאלגיה. מה גרם לך לחשוף את העניין אחרי שנים?
“אני לא מרגישה שפיברומיאלגיה מייצגת אותי, עברתי איתה כזאת דרך מהיום שאבחנו אותי, הבנתי את כל כוחות־העל של הפיברומיאלגיה, מה זאת מערכת עצבים מוגברת, ויסות חושי שהוא גם ברכה, מערכת העצבים מעבירה מסרים מוגברים, אני אומרת ‘תודה אלוהים שאני שחקנית’ כי רגישות יתר היא כלי. אני רגישה יותר להכל, הסנסורים שלי עובדים ברף גבוה יותר, יש בי חדות.
אני רואה שאני צריכה להכין את עצמי לכל מיני סיטואציות בחיים. הייתה תקופה שממש הייתי בקבוצת תמיכה לחולי פיברומיאלגיה ולמדתי איך להרפות את הגוף, התזונה שלי מתאימה ואני עושה כושר. פעם בכמה זמן יש נפילה כזאת, וזה אפילו קצת כיף, כמו פתק מהרופא. אני מרגישה תשישות, אני עובדת, אני ממשיכה אימונים, אני לא אבטל, זה פשוט קצת יותר קשה מלאדם רגיל. הרבה פעמים לא הבנתי שאדם שעומד מולי לא חווה כאב כמוני, הרבה שנים היה משהו שמציק, היום ‘טפו טפו’ למדתי הרבה דרכים שיכולות לעזור לגוף שאם יש כאב הוא לא יגרור עוד כאב".