צפייה ברשתות הזרות לאורך זמן מגלה תופעה מוזרה: הם עושים שם כתבות. כלומר וידיאו. ממש מהשטח. ובישראל? לנו יש רדיו K4 פעם ביום לפחות, בימים האלה, אני מתיישב מול הטלוויזיה ומגלה שלמרות שלעצמי נשבעתי שזה יותר לא יקרה נתקעתי לשעתיים מול המסך, וצפיתי/הקשבתי לפאנלים. לפעמים, צריך להודות, אפשר ליפול על פאנל טוב. המומחים מומחים. יש להם יותר ממושג על מה הם מדברים. יש להם ראש על הכתפיים לנתח היטב ומעניין את המידע שבידיהם. ובסוף הפאנל יצאת ממנו מעט יותר חכם.
"לא לטעות": ישראל זיו אמר מילה טובה על נתניהו, ואז יונית נכנסה לתמונה
הילה קורח ואלמוג בוקר נשברו בשידור חי: "אלו היו חברים שלנו"
אבל זה רק לפעמים. ישנו הבדרך כלל. ובימים הנוכחיים, שמחלישים את הבנאדם, לוקח לו לא מעט זמן לתפוס שהוא מאזין/צופה באשד של ברברת, בקשקוש בלבוש, שאם ככה אז ככה, אבל צריך לזכור ש־, ובשנים שלי בפיקוד הדרום התרעתי אבל, וצריך לצאת לפעולה קרקעית עכשיו, ולא צריך לצאת לפעולה קרקעית עכשיו. ואז, כשהבנאדם - לפחות אני - תופס שמערבבים ומטרחנים לו במוח, הוא נודד, כמו קולומבוס בשעתו, אל האמריקה החדשה שגילה: אל הערוצים הזרים.
CNN, SKY, FOX וצפונה, קצת אירופה הקלאסית, הרבה אמריקה, אפילו אל־ג'זירה הפוחזת, ועושים שם, הבנאדם מגלה, טלוויזיה אחרת. לגמרי אחרת. עוד נדבר על ההטיה, ועל הפעמים שבהן ישראל יוצאת שם הרשע של העולם, אבל מניסיון שבועיים של מלחמה אפשר להעיד שאפשר לצפות בערוצים הזרים ולא להשתגע מזעם. לגמרי לא.
אז לא נקבל שם תעודות הצטיינות. אז מה. אני לא צריך את כריסטיאן אמנפור שתלטף לי את הראש ותגיד: בוא, פוצי מוצי, ותניח את ראשך הדואב על כתפי. גם לא נשיקות רכות מוולף בליצר. ואל־ג'זירה יכולים ללכת לחפש. אמסלם וקרעי עצבנו אותי פי כמה וכמה מהם.
מה שכן עושה את התחנות הזרות לנסבלות ואפילו רצויות הוא מה שאין בהן: אין בהן פאנל. בשבועיים של צפייה לא זוכר שראיתי יותר משלושה אנשים על המסך, וגם זה קרה פעם אחת בודדת. עכשיו לך תשווה את זה, נגיד, לתמונת הפתיחה במהדורת החדשות המרכזית של השעה שמונה באחד מהערוצים שלנו: מגישה אחת ובכל אחד מצדדיה ארבעה עד חמישה גברים, כל אחד בוער יותר מהשני לתת את הנאמבר שלו. כן פעולה קרקעית, לא פעולה קרקעית, והתרעתי, ובשנים שלי בפיקוד הדרום, וכן ככה, וכן הלאה, ועל זה נאמר - אמא'לה.
יום אחרי יום, פאנל אחרי פאנל. מה לזה ולטלוויזיה? שוטטות בתחנות הזרות מזכירה לבנאדם שפעם טלוויזיה הייתה מכשיר טכנולוגי שאפשר שידור תמונות מהשטח. מה שנקרא - ונשכח אצלנו - “כתבות". בתחנות הזרות לא שכחו עדיין את העובדה הקטנה הזו. ב־20 דקות ב־CNN למשל צפיתי בשלוש כתבות מחוץ לאולפן - מעזה ההרוסה, מאשקלון ומוושינגטון, שם צרחו על במות שתי חברות הקונגרס הפלסטיניות שונאות ישראל.
הוויתור בתחנות ישראליות על כתבות שטח הוא מוחלט. הטלוויזיה הישראלית על כל ערוציה הפכה לרדיו. “יציאה לשטח" משמעה אלמוג בוקר ואור הלר יושבים מול שולחן בשדרות. מר ישראלי קנה טלוויזיה חכמה K4, ומה שהוא מקבל בה אלו לא תמונות מסע באשקלון ושדרות החרבות, או, נאמר, סיור בטייסת אפאצ'י שמסוקיה עולים ויורדים ללא הפסקה, אלא את דיוקנו המלבב של השר ישראל כ"ץ שאומר שאנו עוד נשמיד ונחסל ונכסח ובלה בלה.
יום אחרי יום, פאנל אחר פאנל, מטרטר מכשיר הרדיו שצריך לפלוש, לא צריך לפלוש, כשהייתי ברצועת עזה התרעתי וכן הלאה. ומצד שני לא הכל שחור. העולם עדיין יכול להיווכח שגם בימי מלחמה נשארה ישראל אומת הסטארט־אפ: בשקט, בלי להודיע, היא פיתחה רדיו K4.