בתחילת השבוע עלו לשידור עיתונאי CNN ומגישת SKY כשהם חנוקים מדמעות. סצינות מעין אלה נדירות בתחנות הזרות. הצוותים שלהם מאומנים היטב בקלסתרי קן ובארבי. שוטפים, רהוטים, מתנסחים היטב, ההבעה המצוחצחת דבוקה לפניהם תמידית. והנה בו זמנית, בשתי תחנות שונות, הם דומעים.
האו"ם קרא להפסקת אש מיידית; בישראל תקפו: "איך אתם לא מתביישים?"
הסרט הלא מצונזר: מנסור עבאס בכה, דיסטל וקטי שטרית נטשו בדמעות תוך 5 דק'
הסיבה התבררה מדבריהם מול המצלמה כמעט מיד: הם יצאו זה עתה מתדרוך דובר צה"ל, שבו בין השאר הוצגו בפניהם סרטונים של מעשי הזוועה שביצעו מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר.
במקביל, פחות או יותר, נשא שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן את נאום התגובה להצעת ההחלטה הירדנית להפסקת אש הומניטרית ולגינוי הפגיעה בתושבי עזה, ללא אזכור לפשעי המלחמה הנוראיים שנעשו בידי חמאס. ארדן הזועם תיאר בפני יושבי עצרת האו"ם את המראה שנגלה לעיני הכוחות המחלצים שנכנסו לחדר בקיבוץ. על מיטה, סיפר, שכבה על בטנה נערה בת הקיבוץ כבת 14־15, ירויה בראשה, מכנסיה מופשלים, רגליה מפושקות ועל גבה סימני זרע.
באופן אישי ראיתי מעט מאוד סרטוני זוועה מאותו יום. על האירוע המדובר לא קראתי ברשתות החברתיות, ואם היה סרטון גם לא ראיתי. התיאור של ארדן היה בפשטות כמו אגרוף בבטן שסוחט ממנה את כל האוויר. שעות אחר כך, בהתדיינות עצמית שקולה מעט יותר, חשבתי למה בעצם ישראל לא מציגה את התמונות הללו לכל העולם.
ישראל מייבבת דרך קבע כמעט שהסיקור בתחנות הזרות מוטה לרעתה. כמי שאיבד את סבלנותו ל"פאנלים" המברברים עצמם לדעת בערוצים המקומיים אני מבלה שעות נכבדות מדי יום בעיקר מול הרשתות הזרות. אמת, מי שיחפש שם את ההטיה בזכוכית מגדלת - ולעתים גם בלעדיה - ימצא אותה ללא מאמץ גדול. לעתים ההטיה גולשת למחוזות הגיחוך המר. למה, זועק תושב עזה למצלמת CNN, היהודים שונאים אותנו כל כך?
איזה מין חיות אדם הם? והמצלמה מהנהנת לעברו, משתתפת בצערו, והכתב מאחוריה שוכח לשאול את האדם המיוסר כל כך אם במקרה שמע על הסיפור, או אולי אפילו היה זה הבן שלו, או אחיינו, שאנס את שונאת הערבים בת ה־15 וירה אחר כך בראשה, ולכך יש קשר לעובדה שחיות האדם היהודיות עצבניות כל כך.
מי שיעמוד עם סטופר למדוד זמנים יגלה שהאירועים בעזה מקבלים בתחנות הזרות פי כמה וכמה זמן שידור מהמראות, נאמר, באשקלון, והנה דוגמה ניצחת להטיה בסיקור. התשובה לכך היא פשוטה - טלוויזיה היא סרט (עובדה שנשכחה בישראל לטובת הפאנל והברברת), ואשקלון, מה לעשות, משעממת. כמה כבר אפשר להדביק למסך צופה בקנזס עם תמונה דוממת של בית דירות שקיבל רקטה בגג, וכמה סקרנים שמתאספים למטה ברחוב.
לעומת האין־אקשן הצחיח הזה, עזה היא אינדיאנה ג'ונס. מרחבים אינסופיים של הרס, גופות גברים וילדים מובאות לבית החולים באמבולנסים מייללים, צרחות נשים, מה רוצים מאיתנו חיות האדם היהודים - הצופה בקנזס נדבק לכורסה. אפשר שלא? וישראל מפסידה את הקרב על ההסברה.
וכל זאת בשעה שישראל מחזיקה בארסנל שלה נשק גרעיני של הסברה. מול צרחות של תושב עזה על רשעות היהודים ותמונות ילד הרוג שהובא לבית החולים, על ישראל לפרסם ברחבי העולם את תמונת הנערה הנאנסת. מול תמונות פלסטיני קטוע רגל מדמם המובא לשיפא יש להציף את הרשתות החברתיות בסרטון הפלסטיני הכורת בעזרת מעדר את ראשו של נרצח ישראלי.
בלי היסוס, בלי התנצלויות, לא אנחנו חוללנו את הזוועה, לא אנחנו חיות האדם אלא הם, ועכשיו השתנו הכללים. עכשיו העולם חדש ושונה, ואנחנו בתוך הג'ונגל הזה מתנהגים לפי החוקים החדשים.
רק להסתכל על התדרוכים היומיים של דובר צה"ל, גדושי המילים החלולות ומלאות הרהב ולהבין שבכל הקשור להסברה ישראל נשארה עשרות שנים אחורה. נועה תשבי היא אישה מלאת כוונות טובות לב, אבל לא היא ושכמותה יצילו אותנו מההפגנות ההולכות וגדלות בכיכרות אירופה. תמונת אותה נערה אומללה שהציג גלעד ארדן בעצרת האו"ם ודומותיה תעשינה עבודה טובה הרבה יותר.