יונית לוי פתחה אתמול את מהדורת החדשות שסיקרה את שובם של 13 החטופים עם הדברים הבאים: "צופים יקרים, אנחנו במחוזות לא מוכרים, מדינת ישראל מעולם לא התמודדה עם אירוע כזה, אז אנחנו מתנצלים מראש אם יש משהו שלא יעמוד בסטנדרטים שלכם. אנחנו נהיה רחוקים מהחטופים, נכבד את הזכויות ואת המצב שלהם וכמובן הכבוד שלהם, התמונות שיגיעו יהיו או מלשכת העיתונאות הממשלתית, או במקרים כאלה מהצד השני, מצרים או חמאס".
כמו דקת דומיה: הכתבה שגרמה לדני קושמרו ויונית לוי להיחנק מדמעות
כהערת שוליים שלי, אני תוהה האם ההחלטה לא לצלם מקרוב, הייתה נכונה. כולנו הפכנו למשפחה אחת גדולה שמייחלת ליום שהחטופים ישובו ורצינו לשמוח בשמחת המשפחות, להתרגש ביחד איתם ולהתחיל לנשום, אפילו לזמן קצר, אחרי יותר מחודש מורט עצבים שבכינו ודאגנו איתם.
לנוכח חזרת חלק מהחטופים, ההתרגשות המהולה בעצב ודאגה לבאות, ניכרו היטיב בפניהם של הכתבים, השדרנים, ומגישי החדשות.
אפילו יונית לוי, שזכתה לכינוי "מלכת הקרח", בגלל הבעת הפנים המעט קפואה וחמורת הסבר כאשר היא מגישה את החדשות וזורקת מבט צדדי כמעט נוזף במרואייניה, לא יכלה להסתיר דמעה שבצבצה בזווית העין.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
יונית תחזקה את מהדורת החדשות במציאות הזויה, כשהיא מתמרנת ומנווטת את השיח בין אנשי תקשורת ידועים ומוכרים. דנה וייס ביקשה להזכיר שאל לנו לשכוח שלצד התמונות של קומץ החטופים שחזרו, ישנן 60 משפחות היום שאבלות על מות ילדיהן שנפלו בקרבות בעזה ואיפשרו במותם את השבת החטופים.
ניר דבורי ראש הדסק לענייני הבטחון, חשב שמן הראוי, בזמן שמגיעים הטפטופים הראשונים של החטופים, לציין את שמותיהם. דרך אגב, לטעמי, זהו תענוג צרוף להקשיב לדיווחיו המדויקים והאובייקטיבים של דבורי שיש בהם תמיד קורטוב של אופטימיות ותקווה, לצד ביקורת אינטליגנטית ושקולה.
ירון אברהם, כתב החדשות של ערוץ 12, ציין שהארוע הייחודי הזה מכניס תקווה לשאר המשפחות שרואות ש"המנגנון עובד" ומקוות שהוא יעבוד גם עבורן ויקיריהן שעדיין נמצאים בשבי החמאס.
וכך, במקצועיות של עיתונאית מנוסה, בסגנון האדיב והמכבד שבדרך כלל מאפיין את יונית לוי, היא אפשרה לכל אחד מהמשתתפים, להביע את רחשי ליבו ומחשבותיו ולא החמיצה, אף לא אחת ממגוון הדיעות וניתוחי המצב שהושמעו במהדורה. ייאמר לזכותה שהיא יודעת להקשיב ולאפשר לנשאלים להשלים משפט עד סופו, בניגוד לכתבים מסוימים שבאופן קבוע מתפרצים לדברי אורחיהם ואוהבים להשמיע, יותר מאשר לשמוע.
יהיו אלה שאני נמנית עליהם, שיעדיפו לשמוע מגישי חדשות כמו דני קושמרו המפוצץ באמוציות ולא טורח להסתיר או להתנצל על כל סערת רגשות שמתחוללת בתוכו כאשר התרחשויות בוערות פוקדות אותנו לבקרים ומדירות שינה מעינינו. יהיו אחרים שיעדיפו את קור הרוח שמשדרת יונית לוי, למרות שלטעמי, מתחת לכסות ה"פוקר פייס", מסתתרת רגישות, ואפילו זיהיתי ניצוץ של ביישנות וצניעות נטולות שחצנות, בניגוד לפוזה של עיתונאים אחרים שמתיימרים לדעת הכל ואין בלתם. אני חושבת שדווקא הקונטרסט שבין המבט הקפוא והחיוך המהוסס שלעיתים יונית מנדבת די בקמצנות, לבין גודל הארוע של החטופים השבים, הדגיש אף יותר את עוצמתו ואת מנעד כל הרגשות האפשריים.
אתמול, ישראל עצרה את נשימתה, מצפה בכיליון עיניים לשובם של 13 חטופים משבי חמאס, ביניהם, ילדים ואימותיהם ונשים מבוגרות וקשישות. אנשים נצמדו למסכי הטלוויזיה, דרוכים, כוססים ציפורניים ובליבם התרגשות ומתח לקראת אירוע שכמותו לא התרחש בשום מקום עלי אדמות. בשום מקום בעולם לא חזרו חטופים משבי מרצחים טורפי אדם, בנגלות, ובשפה מעודנת יותר: בפעימות. פעימות מורטות עצבים, בעיקר עבור המשפחות המחכות לחבק ולעטוף את יקיריהם. פעימות שביטאו את פעימות הלב של כולנו ואת תקתוק מחוגי השעון בדקות שנמשכו כנצח.
אחרי ציפייה ארוכה, קיבלנו הצצה מטושטשת ולא ברורה בפניהם או בגבם של מעט מהחטופים, בעיקר חטופות קשישות, דרך חלון מכונית בתוכה הן ישבו. לא נשארה עין יבשה למראה אותן נשים מבוגרות שהחזיקו מעמד בשבי אחרי כמעט חודשיים והן עכשיו יורדות מהרכב ברגל מהססת, מאומצת ומותשת, ונתמכות על ידי אנשי הצלב האדום. דפנה ליאל, הזכירה לצופים דברים שאמר אחד הבנים של אחת החטופות באחד הראיונות, שלא מגיע להן למות כך בשבי חמאס, נשים מהדור שהקים את המדינה.
כמובן שההתרגשות לראותן בחיים, כשהן עומדות על רגליהן, או לראות מאוחר יותר את הילדה החטופה ושיערה הרך היפהפה שמשתפל עד מותניה, אוחזת ביד אימה כשהן מובלות למקום מבטחים, הייתה עבור כולנו מהולה בעצב עמוק, כי בשבי החמאס נשארו עוד חטופים וילדים שמשפחותיהם עוברות גיהנום עלי אדמות בכל יום שעובר ויקיריהם עדיין לא חזרו הביתה.
על כל פנים, לא קל להגיש על פני שעות ארוכות מהדורת חדשות מורכבת כל כך במציאות קשה והזויה כל כך, ואין ספק שלא רק לקושמרו מגיע שבחים גם יונית לוי צלחה את המשימה בשליטה עיתונאית מרשימה ומרגשת.