כל ישראל: מכל מסך מספרים על אחדותנו המחודשת ועל הניצוץ היהודי שניעור בלב כולם. המלצה: מוקדם להתרגש. דקה אחרי המלחמה ניווכח כמה אחדות באמת יש פה.
ביחד ננצח, אחווה, הניצוץ היהודי - אלה מילים וביטויים שמופרחים בנדיבות לחלל האוויר בימים האלה. כתבות על פלוגת לוחמים שלמה שמניחה תפילין או מוחה דמעה בקידוש יום שישי שעורך אחד מחבריה חובשי הכיפה מחממות את הלב ממש. מה נאמר, אשרי העם.
זה הניצוץ היהודי שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו, מסביר הקריין הנרגש, וגם הצופה מוחה דמעה וגם חש גאווה. איפה תמצאו עוד עם כזה, בטח בכל הפלנטה הצבועה והאנטישמית הזו. אנחנו ננצח רק ככה. כוחנו באחדותנו. נשכח את ההבדלים שבינינו. אין ימין ושמאל עכשיו. כולנו בתוך המלחמה וממוקדים ברצון לחסל את חמאס ולהחזיר את כל החטופים הביתה.
באופן אישי, לא הרגשתי כל כך באחדות הזו. בתקשורת ובשלטי הרחובות מספרים על האחדות הזו, אבל מי שם לב לשלטים, ובפאנלים בכלל כבר הפסקתי לצפות. האמת, כקולגה, אני מרגיש קצת השתתפות בצער מפיקי הפאנלים. כל כך הרבה דברת הם חייבים לייצר מדי יום כדי להחזיק איכשהו רצף של שידורים, מה שאומר כל כך הרבה מרואיינים להקריץ, כל כך הרבה נושאים חדשים לשוחח איתם עליהם. לפעמים אני חושב שהם גיבורים שם באולפנים כמעט כמו הלוחמים בחזית, אם כי אני חושב שללוחמים בעזה יש חיים יותר רגועים ושקטים.
אז ככה, בלי לייחס לכך חשיבות רבה, העליתי באחת הרשתות החברתיות, בין שאר הפוסטים, פוסט, נקרא לו קנטרני, כלפי גבר ואישה (לא חשוב מי, השמות שמורים במערכת) המשתייכים למפלגה אחת, ובו ביטאתי בלי להסתיר - איך נאמר את זה - את הבוז שאני חש כלפיהם. זה מה שיפה כל כך, אגב, ברשתות החברתיות: לשגר לעג מרחוק, בלי לצאת מהבית ובלי לפחד שירביצו לך. זאת הייתה סנוקרת עייפה, שגרתית בדרך כלל, לא אחת שתדגדג את הזוג אם אי־פעם ייתקלו בה, אז כאמור שיגרתי את הפוסט ושכחתי ממנו.
כשנכנסתי לרשת בפעם הבאה כעבור מספר שעות, הופתעתי לראות שהתעוררה מהומה קטנה סביב הפוסט. איך אתה מעז, התקוממו חלק מהמגיבים, בתקופה כזו להיות כזה קטנוני, כשאת כל האנרגיה שלנו אנחנו צריכים להשקיע באחדותנו כדי לנצח במלחמה. מגיבים אחרים ענו למגיבים שזה לגמרי בסדר, ואחרים ענו למגיבים שהגיבו שזה לא בסדר, ובתוך זמן קצר, עם תרבות הדיבור הנהוגה במקומותינו, עברו חלק לגידופים, ואחרים אינפרנדו אותי.
בנקודה הזו אני מבקש לציין שיש לי ביטחון מוחלט שחיילים בשעת לחימה לא עוסקים בשאלה אם הלוחם שלצדם ימני, שמאלני, חילוני, דתי, ערבי, דרוזי וכיו"ב. ומפעל ההתנדבות שקם פה בתוך ימים הוא לא פחות ממופלא, מרגש וכזה שלא שמעתי עליו בשום מקום בעולם.
עם זאת הכרזות האחדות ו"רק ביחד ננצח" וכל מילות האחווה שמתעופפות פה באוויר מכל שלט חוצות ומיקרופון היו לי לזרא, ואני עומד על זכותי להתנגד להן בכל תוקף. בוודאי להילולה הדתית על כל סממניה. התותחים יורים בזמן הזה, אבל אבק השריפה בתוכם לא חבש כיפה. לפחות לא בכולם. זה אינו מסר אנטי־דתי. זהו מסר כועס כלפי התקשורת, שלצרכיה מנפחת סיפור שולי. אני חילוני גאה, נחרץ, ומבקש להזכיר כאן לעמיתיי שימי מלחמה אינם מהווים תירוץ לסטייה מאמת עיתונאית ואינם מאפשרים לפרסם גם בשמי ידיעות/כתבות על הניצוץ שכל אחד מגלה בנשמתו בתקופה זו. אני לא גיליתי בתוכי ניצוץ, לא חיפשתי כזה, לא הנחתי תפילין בדוכן חב"ד ליד הקניון הסמוך - אם כבר אז זעמתי על כך שהבחורים הצעירים והבריאים שם אינם נמצאים כעת במעמקי עזה עם מדים ותבור ביד.
אני עומד על זכותי כמו כן בימים אלה, במיוחד בימים אלה, להמשיך לתעב את אותם פוליטיקאים מחורבנים ובריוני רחוב שתיעבתי קודם למלחמה באותה מידה. המרב, כאדם וכישראלי, שאני מוכן וגאה לקבל על עצמי גם עתה הוא שותפות גורל לעם הזה. וכל אחת מהמילים המושמעות בימים האלה כמו אחווה, ניצוץ וכיו"ב מילים נרדפות לאלה פשוט אינה נכונה. אני מצפה, לפחות מאמצעי התקשורת, שיפסיקו את הקיטש המתלקק בזה. בקוצר רוח אני מחכה שהמלחמה תגיע לסיומה, חמאס ימוגר והשבויים יחזרו הביתה, ואני אוכל לחזור בכל הכוח ועוד הרבה יותר להפגין ברחובות.