ברגע הזריחה, כשקרני השמש בוקעות והכל נגלה לעין - הנוף מסביב, פני האנשים שרקדו כל הלילה, התפאורה הצבעונית - זה קרה. דווקא ברגע השיא של המסיבה, מטח טילים עצר הכל והפך במהרה לטבח אכזרי במיוחד. 364 מהחוגגים במסיבת הנובה נרצחו, 45 נחטפו ואלפים נוספים נותרו פצועים בגופם ובנפשם, עוד אוספים את פיסות הלב והסיפור. הסרט הדוקומנטרי "זריחה שחורה - עדויות מהטבח בפסטיבל נובה", שישודר במוצאי שבת הקרובה בכאן 11 מציג את "היום השחור בו רוע רצחני של ג'יהאדיסטים נפגש עם אנרגיית החיים המתפרצת של צעירים תאבי חיים", כפי שמגדירים זאת יוצריו.
תומר וינר, בן 25, הוא אחד מאותם צעירים. לקראת עליית הסרט הוא סיפר על הבחירה להשתתף בפרויקט דוקומנטרי ועל החיים אחרי. "מה שמשאיר אותי בשפיות, ואולי זה משהו שקשה לשמוע, זה שאני לא מסתכל על האירוע הזה באופן רגעי", הוא אומר.
קהילת הג'ז הישראלית מתגייסת למען נפגעי פסטיבל "נובה"
רק הצלה של הפסיכולוגיה הציבורית תוכל למזער את הנזקים הנפשיים של האוכלוסיה
כלומר?
"האירוע הזה הוא רוע טהור. אבל אם אני לא מסתכל עליו באופן רגעי, אם אני מסתכל עליו באופן גדול יותר, אז אני מבין שהוא קרה כי היינו צריכים להתעורר. הייתה לנו שנאת חינם במדינה ברמה קיצונית, ואני מרגיש שהדבר הזה היה צריך לקרות כדי שנתעורר ממנה. אני לא רוצה שזה יתפרש כאילו שאני נותן לגיטימציה למוות. ההפך, אני מאדיר את המהות של מי שנרצחו בעולם. אני אומר שהם לא מתו סתם. הנשמות שלהם לא הלכו סתם, הן הלכו להביא איזושהי גאולה, אהבה ענקית. ולתת משמעות של אהבה זאת הדרך היחידה שלי לשמור על שפיות".
איפה אתה מרגיש אהבה ביומיום שלך?
"בכל המרחבים שפתחו לנפגעים, בכל האהבה שמרעיפים עלינו. גם פתאום יש אחדות במדינה. ומעבר לזה, לי יש את האהבה הפרטית שלי, שזאת שובל. היא אבן דרך משמעותית בכל התקופה הזאת".
שובל רוברמן, בת 23, ממכמורת, בת הזוג של תומר, הגיעה יחד איתו למסיבה. הם הגיעו כבר ביום שישי בשעה 18:00 ומיד הקימו את הדוכן של תומר. "יש לי דוכן שאני מוכר בו דברים שאבא שלי מייבא מהודו", הוא מסביר, "כלי נגינה, קטורות, קערות טיבטיות, שרוואלים, תכשיטים. אני מביא את הודו לחוויה של הפסטיבל ושובל הצטרפה אליי. אנחנו כבר חצי שנה ביחד".
בסרט מספרים תומר ושובל כי הם עצמם הכירו במהלך אחד הפסטיבלים, ובכך הם מצטרפים לגילויי האהבה הרבים שמאפיינים את העולם הזה, ששורדי הנובה מבקשים להדגיש. "אני כבר כמה שנים בסצנה של הטראנס. כשחזרתי מדרום אמריקה אמרתי לעצמי למה לא לשלב את זה עם עבודה. העולם של הטראנס הוא הגילום הטהור של אהבה ללא תנאים", אומר תומר.
באיזה אופן?
"ביום שהתחלתי ללכת למסיבות טבע, הבנתי עד כמה לא נהניתי במסיבות 'מיינסטרים'. הבנתי ששם הרגשתי שאני מגיע עם איזושהי מסיכה ושיפוטיות כלפי עצמי וכלפי הסביבה, שאסור לרקוד מוזר, שיש קוד ריקוד ויש קוד לבוש. אבל בעולם של הטראנס כל אחד יכול לבוא איך שבא לו ויאהבו אותו איך שהוא. ואז אתה מצליח לתת ביטוי לעצמך".
ודווקא במרחב הזה קרה הנורא מכל.
"זה נורא. הם נכנסו לבית המקדש הפרטי שלנו. הייתי קצין בצבא ומבחינתי התרחקתי מהעולם הזה של מלחמות וכעס. אני חושב שרוב האנשים שהיו במסיבה הזאת באו כדי להתרחק מהשנאה, מהכעס, מהמלחמות. הם באו כדי לחגוג אהבה וחופש. וזה העוול, שדווקא שם הם נפגעו. זה שובר את הלב. הם נכנסו לבית המקדש שבנינו מחוץ לאטמוספירה של כל המלחמות".
“להרחיק את הרוע”
תומר מספר כי לאחר ששובל והוא הקימו את הדוכן, שובל איישה אותו ותומר רקד ברחבה. "באיזשהו שלב, הלכנו לרחבה קטנה אחרת שנקראת 'חוף מבטחים'".
בדיעבד, השם הזה מצמרר.
"קוראים לזה 'חוף מבטחים', כי לשם הולכים כל האנשים שהם 'לא בטוב', או שהם בטריפ רע, או שהם מוצפים מהנוכחות של כולם. לכן יש מרחב, עם מוזיקה אלטרנטיבית, שנותן לך מקום להירגע. הגעתי לשם, כי חבר בא אליי לדוכן ואמר לי 'תקשיב אני דלוק'. ראיתי שהוא לא בטוב והוא ביקש ממני שאעזור לו. לקחתי אותו לשם, וראיתי שיש שם אווירה טובה, אז קראתי גם לשובל להצטרף. שם התחילו הטילים, זה היה 6:30 כבר".
נשארתם עם החבר?
"כבר הגיעו אנשים ודאגו לו. ככה זה כשמגיעים למרחב הזה, מיד באים לחבק אותך ולראות אם אתה בטוב. זה גם אחד הדברים המדהימים בעולם של הטראנס. איפה יהיה לך את זה במסיבה רגילה? אנשים שדואגים לך כשאתה מקיא וגמור? אולי יהיה את המאבטח שיזרוק אותך החוצה. זה ממש מראה את האהבה שיש במרחבים האלה".
פחדתם כשהתחילו הטילים?
"לא נלחצנו מהטילים. אפילו סידרנו ברגוע את הדוכן והעמסנו אותו לרכב. גם חשבתי על זה שהטילים לא יגיעו לקו ראשון, אלא למקום רחוק יותר. כשיצאנו משם והגענו לכניסה האחורית, ראיתי רכבים שעצרו ואנשים מחוץ לרכב. יצאתי החוצה וראיתי מישהי פצועת ירי. היו לה שני כדורים ברגל. באותו הרגע הסתובבתי וראיתי ששובל מאחוריי, אבל היא לא ראתה עוד מה קרה, אז אמרתי לה לחזור לאוטו, כדי שלא תראה. היה לי שם רגע שקפאתי, שאלתי את עצמי מה אני עושה, היו כבר אנשים שטיפלו בפצועה, אבל שאלתי את עצמי אם להתערב? אם לחזור לאוטו? בסוף חזרתי לאוטו".
בשלב הזה כבר הבנת מה קורה?
"הבנתי שיש ירי ויש מחבלים, אבל חשבתי שמדובר ב־4־3 מחבלים. גם ראיתי את התנועה של השוטרים והבנתי שאני לא רוצה להיות פה, לכן הסתובבתי לכניסה הראשית, וחתכתי דרך השטח. היו שם אנשי ביטחון שהכווינו אותנו לשטח, בצד השני של הכביש. המשכנו לנסוע, ואז באיזשהו שלב היה ירי וגל של אנשים שהתחילו לרוץ, כמו שרואים בכל הסרטונים. באותו רגע, גם כל הרכבים עצרו, ואנשים יצאו ופשוט ברחו. כלומר לא יכולנו אפילו להמשיך עם הרכב".
מה עשיתם?
"יצאנו מהרכב ושובל לקחה את הטלפונים של שנינו ובקבוק מים. אני אפילו עליהם לא חשבתי, השארתי את הארנק שלי באוטו. ברחנו ונכנסנו לאחד השיחים. נכנסו אליו עוד שתיים. אחת מהן הייתה בהתקף חרדה. היא דיברה עם אמא שלה בטלפון ואמרה לה 'יורים עליי, הורגים אותי'. תפסתי לה את הטלפון, דיברתי עם אמא שלה והרגעתי אותה. שובל החזיקה לה את היד, עשתה איתה נשימות. אחרי זה נכנס עוד אחד שהיה דלוק מ־MD, ולא מצא את עצמו. היינו שם שעתיים בשיחים".
מה קרה בשעתיים האלה?
"במשך שעתיים מה שעשינו היה פשוט להסתכל אחד לשנייה בעיניים, בקושי דיברנו. זה היה הדבר שהשאיר אותי שפוי שם. התחבאנו בשיח וסגרנו לנו מרחב, שהרחיק את כל הרוע והשנאה שהיו בחוץ. זה נתן לנו שנייה של שקט ואהבה במרחב אישי ופרטי שלנו".
איך יצאתם משם?
"אחרי בערך שעתיים, מישהו בשיח ליד אמר, 'די, נמאס לי, אני הולך לכיוון פטיש'. חיכיתי כמה רגעים לראות שלא קורה לו כלום, ויצאנו גם אנחנו. בדרך לפטיש, הגיע רכב, והלכתי אליו. ראיתי שזה ישראלי ואמרתי לכולם לעלות על הרכב. היינו בשלב הזה משהו כמו 20 איש. שובל עלתה על הרכב ושאלתי את הנהג אם הוא יכול להעלות עוד. הוא אמר שכן ובדיוק הגיעו עוד שני רכבים. אמרתי לשובל לצאת מהרכב הזה ושנעלה על רכב של שוטר, שגם הגיע באותו הזמן. השוטר לקח אותנו לכפר מימון. אני מספר את כל המעברים האלה, כי בסופו של דבר, מהרכב הראשון ששובל עלתה עליו וירדה ממנו, שלושה נרצחו ואחד נחטף".
חמקתם מגורל נורא ברגע האחרון.
"גם לפני. הבחורה שהייתה איתנו בשיח שכחה את התיק שלה שם, והודיעו לה בדיעבד שתעודת הזהות שלה נמצאה על אחד המחבלים, זאת אומרת שהם הגיעו גם לשיח".
היום אתה מצליח לראות גם את הגבורה בסיפור.
"שובל ואני דיברנו על זה שהגבורה היא לא להחליט ימינה או שמאלה. אלא היא הנוכחות של שנינו שם. היא לא הייתה בהתקף חרדה וגם אני לא הייתי, שנינו נשמנו, הסתכלנו, היינו ערים ונוכחים. גם כשהגענו לכפר מימון התחבאנו במיגונית, עוד החלטה שלאחרים הייתה שגויה ולנו התמזל מזלנו בהחלטה הזאת. אחרי המיגונית, הגענו לאחד האנשים ביישוב שהכניס אותנו לבית שלו. שם חיכינו כמה שעות, עד שאמא של שובל החליטה שהיא באה עם בן הזוג שלה לאסוף אותנו בזמן שיש לחימה וירי בלי הפסקה. אמא שלה באמת גיבורה".
“דרוך ומכווץ”
למעלה מחודשיים חלפו ותומר מאפשר לעצמו להתמודד עם הרגשות הכואבים שצפים מאז. הוא ניצב מולנו, וגם מול מצלמות הסרט, משום שהוא מקווה שלאור השיתוף שלו, נוספים ירגישו בנוח לספר מה הם עברו ולחוות תהליך ריפוי בעצמם. "הצילומים לסרט היו בשבילי כמו פסיכולוג", הוא אומר, "הבמאי (יוסי בלוך) גילה כל כך הרבה רגישות. הוא ממש היה איתנו, הוא נשמה ענקית. השיח איתו היה תהליך ריפוי. הוא ליווה אותנו גם אחרי".
הסרט הוא קו־פרודוקציה ישראלית־גרמנית של היוצרים הישראלים יוסי בלוך, נועם פנחס ודוקי דרור. מטרת היוצרים בעשיית הסרט היא הכרת העולם כולו בטבח המזעזע, לנוכח קולות ההכחשה שעלו במדינות רבות. "זה אחד מסרטי ההסברה הכי טובים שראיתי", מוסיף תומר. "הם באמת הצליחו להציג את ההרגשה של מה שחווינו. סוף־סוף הצליחו לדייק אותנו". לצד הצילומים, בתוך התהליך הכולל שתומר חווה עכשיו, הוא מבקש אהבה עצמית. "בסוף אני צריך לחיות עם עצמי בדבר הזה ולתת מקום לכל רגש שבא ולא לכעוס על זה שהוא בא", הוא אומר.
אילו רגשות באו בחודשיים האלה?
"הרבה כעס, אשמה ופחד שלא נתתי לו ביטוי. חשבתי שאסור לי לפחד עכשיו, שאני צריך להיות חזק וגיבור, להגן ולשמור. הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה היה לעלות על האקדח שלי. לא הבנתי איך אנשים יוצאים בלי אמצעי מיגון. לקח לי חודשיים להחזיר אותו לכספת. הייתה לי תחושה שאני לא מוגן בשום מקום וזה גרם לי להיות דרוך ומכווץ, והיה לי קשה עם הכיווץ. אחרי חודשיים הבנתי שכדי שתהיה לי הרפיה כלשהי, אני צריך להרפות מהאקדח. עברתי מלא שיעורים בחודשיים האחרונים. אני חושב ששיעורים שבאים בקושי הם שיעורים שלומדים בהם יותר, זה גם חיזק לי את הזוגיות עם שובל".
אתה מדמיין את המסיבה הבאה?
"ברור. אם לא נרקוד, אז הם ניצחו. הם לא ייקחו מאיתנו את השמחה".