שלוש נשים, בנות הציונות הדתית, מתגוררות ביש"ע, אמהות לשניים־שלושה ילדים, בעלות חלום משותף - להביא לעולם שמונה, עשרה ילדים, אבל גופן, מה לעשות, מסרב. הסביבה הדתית מתנחלית נכנסת להריון, יולדת בקצב, בתי השכנים מתמלאים ברעש המון ילדים, אבל חיה הסובלת מבעיית לב, הביאה לעולם “רק" שני ילדים אחרי טיפולים ארוכים ומתכוונת להמשיך לנסות בניגוד להמלצת הרופאים. אלירז, אם לשלוש בנות, עברה 13 הפלות ואף על פי כן מתכוונת להמשיך לנסות להרות. ואפרת ליבי, במאית הסרט, אם לשלושה, ממשיכה לנסות בעזרת הפריית מבחנה.
מירב טל חושפת בריאיון ראשון: "אמרתי למחבל - אני משתגעת, תוציא אותי מהשבי" | צפו בהצצה
הכוכבת הישראלית בצרפת: "ב־7 באוקטובר שחקן מהקאסט קרא לי טרוריסטית"
כשלעצמו, הסרט בעל עוצמה רגשית מרשימה. הוא מדויק, מדוד, אינו גולש למחוזות היבבה והקיטש, מדגים היטב את מעמד המשפחה בחברה הדתית. שלוש הנשים המייחלות לילדים נוספים מבטאות באופן מדויק וגם ביקורתי כלפי עצמן את הצורך העז המפעם בהן. הן לא מהססות לומר שייתכן והלחץ החברתי - הילודה השופעת בחברה הציונית הדתית - הוא שדוחק בהן להביא עוד ועוד ילדים, גם במחיר סיכון חיים עצמי.
יתרה מכך - הקושי העצום בהבאת ילדים נוספים גורם לאחת מהן את ההרהור האסור שממנו היא חוששת יותר מכל: ערעור האמונה באלוהים. מדוע הוא גורם לי לכאלה ייסורים, היא מתאוננת בתסכול מול המצלמה.
מנקודת התצפית הזו, גם צופה חילוני המרוחק מיש"ע ומערכיה של הציונות הדתית אינו יכול להתעלם מהקושי האנושי המופגן באופן כה מוצלח בסרט ולקוות, ביחד עם שלוש הגיבורות, לסוף הטוב. בו במקביל עולה תחושת התנגדות - אם לא בהלה - בקרב אותו צופה חילוני שבסביבותיו מרגישים מצוין עם שניים־שלושה ילדים, כלפי קצב הולדה במספרים המגיעים ל־10 ואף, כפי שמתואר בסרט, ל־14 ילדים.
כחילוני אדוק ומבוהל איבדתי זה מכבר את החיבה למצוות הפרו ורבו במספרים המקובלים בחלק מהציבור הדתי. בלתי אפשרי כיום לנתק את מספר הילדים הנולדים בציבור הדתי מפניה העתידיות של מדינת ישראל. כבר עתה מובילה ישראל בדירוג ה־OECD בשיעור הריבוי הקיים בה. בעוד דור תיאלץ ישראל הקטנה והצפופה לשאת את פריו של קצב הפרו ורבו שתפס לו אחיזה חזקה בארץ.
שאלות של תחבורה, דיור, בריאות, חינוך, קצבאות ועוד ייאלצו למצוא את פתרונן תחת מציאות משתנה במהירות. יתרה מכך: ציבורים חילוניים המוטרדים כבר עתה עד מאוד מאובדן צביונה החילוני של הארץ ומתופעות של כפייה דתית, ייאלצו להתמודד מול השפעה דתית פוליטית הולכת ותופסת תאוצה.
לשאלות כאלו, ההולכות ומתעצמות, בוודאי שאין מענה תחת הנהגת המדינה הנוכחית, שאם כבר מעודדת במעשיה את תופעת הילודה במספרים אינפלציוניים אגב עצימת עיניים ממציאות שכבר אורבת מעבר לפינה. טומי לפיד המנוח סיפר כי פגש פעם את אברהם שפירא ז"ל וזה שאל אותו כמה נכדים יש לו.
לפיד ענה כי (נכון לאותו זמן) הוא חובק שני נכדים. אברום שפירא ענה כי לו יש 70 נכדים. המסר היה ברור. האם יסכימו בני הדור החילוני הבא לחיות תחת השפעה דתית הולכת וגדלה, אשר - במילים עדינות - לא פעם מוכיחה חוסר סובלנות כלפי האחר?