לכאורה, לו היה דבר שכזה, כמובן, הסיפור של מייה שם, מהחטופות לעזה, היה אמור להיות בין ה"קלים" יותר: משפחתה זכתה לאות חיים ממנה מהר מכל משפחה אחרת של חטופים, היא נפצעה פציעה קלה יחסית, שוביה התייחסו אליה ביחס שנע בין קרירות להתעללות נפשית, אבל לא פגעו בה פיזית (כלומר מעבר לכך שנורתה במהלך העברתה לעזה), כל זה נדגיש הוא רק לכאורה, מפני שיש לעיתים שדווקא הסיפורים ה"רגילים" הללו, יש בהם כדי להמחיש מה עובר על החטופים המוחזקים בשבי חמאס, הרבה יותר מסיפורי זוועה שאותם המוח המגונן שלנו הודף על הסף.
"כמו חיה בגן חיות": כך סיקרו בעולם את עדותה של מיה שם ששוחררה מהשבי
חלק מהסיפורים של מי שהוחזקה בבידוד במשך 49 ימים, שבעה שבועות ארוכים שלאחריהם צורפה לחטופים אחרים, טרם שחרורה, הם כמעט-מצחיקים, כמו הילד שבא להתגרות בה, הרעבה, עם שקית ממתקים, או האישה שקינאה לבעלה ששומר על החטופה הישראלית הצעירה והיפה 24 שעות ביממה.
אבל הם רק "כמעט מצחיקים" כי אז נזכרים שהסצנות האלה, שהיו יכולות להופיע למשל גם בסיטקום, הן חלק מהאירוע האכזרי ביותר שהתחולל במזרח התיכון בדורנו. כך למשל אשת הסוהר, שנמצאת כל העת מאחורי הדלת, עם הילדים שאחד מהם התגרה בממתקיו בצעירה החטופה, היא ככל הנראה גם תעודת הביטוח שלה מפני אונס. כך גם, על פי עדותה, המחבל שחטף אותה לעזה רגע לפני שמי שמצא אותה בשטח עמד לבצע בה את זממו.
הבנאליות של הרוע, כתבה פעם חנה ארנדט בהקשר של זוועה אחרת, גדולה בהרבה בהיקפה - ובכן, הנה לנו הבנאליות של הרוע בעזה של שלהי 2023: אחד בסך הכל תוקף, שני חוטף, שלישי יורה, רביעי מרעיב, אחד שומר, אחד משנע ממקום למקום, אחרים מנסים לשבור את רוחה בכך שהם מתגרים בה שתזכה להשתחרר, אבל רק אולי בעוד כמה שנים - כל אחד ותפקידו הקטן במנגנון הרשע של חמאס, כולל הרופא, ש"מבטיח" לה שלא תזכה לחזור מעזה בחיים. רופא.
שי גל, כתב ערוץ 12, הצליח להביא כאן מסמך מרשים, למרות שהוא כמעט מפספס את הסיפור ממטר, למשל כשהוא מתאר את הבריחה של מיה אל מחוזות הדמיון (בחלומות על המפגש עם אמה, או על חופשה בתאילנד) כמעין "כוח על", למרות שמדובר במה שהיה מצופה אולי מכל אדם בנסיבות שכאלה.
והמסמך התיעודי של חדשות 12 ו-13 מרשים דווקא בגלל ששם מדברת בשפה פשוטה, מתארת חוויות קשות באופן שנוגע בכל צופה - ומשום כך קל להאמין לה כשהיא משחררת אמירה שאולי היה קשה יותר לקבל ממי שיש לו אג'נדה: "אין שם חפים מפשע, אפילו לא אחד" היא אומרת, לאו דווקא בהתלהמות, אלא יותר כמי שקיוותה למצוא קרן אור אחת של אנושיות בין שוביה, לשווא.
המשפט הזה הופך את הריאיון ממסמך תיעודי לפרשני. לפני כמה שבועות כתבתי כאן שלטעמי יש מעט מאוד חפים מפשע בעזה. המשפט הזה לא רק הוצא מהקשרו והופץ ברשתות החברתיות בידי פעילי שמאל קיצוני, אלא גם תורגם לאנגלית - כהרגלם של מי שאין להם משימה דחופה יותר מאשר להוציא את דיבתה של ישראל בקרב העמים - "50% מאוכלוסיית עזה הם ילדים!", נזפו בי מי שטבח ילדי כפר עזה ובארי לא הזיז אותם מהבלטה שלהם - אבל דווקא בזכות אמירות כמו של שם, אולי הגיע הזמן לומר את האמת באשר לעזה: זה אינו ארגון טרור שהשתלט על שני מיליון חפים מפשע, אלא שני מיליון שונאי ישראל שהצמיחו מתוכם ארגון טרור ששורשיו נטועים עמוק בליבם ומכווינים את כל פעולותיהם, כן - עם מעט מאוד חפים מפשע.
המשפט הזה מפי מי שהייתה שם ושרדה, מתכתב עם דיון אחר, שמוביל האלוף המילואים גיורא איילנד, האיש שהופך אט אט להיות פרופ' יורם לס של המלחמה בעזה: הבון טון של היום הוא להציג את מי שמאתגר את המערכת מבפנים, כעוף מוזר, אבל בעוד כמה חודשים - התחושה שלי היא שנהיה חייבים לו התנצלות.
לסיפור של מייה שם יש סוף טוב: היא חזרה הביתה, חזרה לאמא שדאגה לה עד טירוף, חזרה אפילו לבשל, אבל יחד עם החזרה לשגרה נופלת עליה גם ההכרה שזו עבורה היא רק תחילתו של מסע שיקום שעלול להיות קשה וממושך: כי אם יש דבר שהוא קשה אפילו יותר מלהוציא חטוף משבי חמאס, הרי זה רק להוציא את חווית השבי מהחטוף.
זו התחושה הכבדה שעמה נותרים אחרי הצפייה ב-21 דקות של עדות מהשבי. ההבנה שגם המקרים שיזכו לסוף טוב - הלוואי עליהם ועלינו כמה שיותר כאלה, יכסו על פצע עמוק בנפשם של פדויי השבי.