בסצינה הפותחת של העונה השנייה של "הטבח", דורי (גל תורן) יושב במונית והנהג מלהג על הקראש שיש לאשתו על השף שהפך לסלב. ככל שהנסיעה מתארכת, השיחה נעשית מביכה יותר, עד לבסוף הנהג מציע לדורי לשכב עם אשתו. זוהי פתיחה משעשעת על גבול הקרינג', שאמורה להמחיש לנו איך החיים של דורי השתנו מאז שהפך בסוף העונה הראשונה לשופט בתוכנית ריאליטי.
סרקסטיות ופאסון: הסטנדאפ שאסור לכם לוותר עליו | ביקורת נטפליקס
ציורים על מקלטים, שיר חדש, קונצרט וקברט: התרבות בישראל ממשיכה למרות המלחמה
אלא שאז מגיעים שני פרקים שכמעט כולם "הנהלת חשבונות". דורי, שף כוכב ללא מסעדה, מחליט לפתוח מקום חדש, ויותר מדי זמן מסך עוסק בפרטים הטכניים: מי השותפים, מה התוכנית העסקית, מי אחראי על עיצוב הפנים… כל זה אמור כמובן להזכיר לנו את האינטריגות הפנימיות בין דורי לבין רשת הקשרים והאינטרסים הסבוכה שלו, אבל בפועל יש בפרקים האלו מעט מאוד עלילה, ועוד פחות מכך - אוכל.
שלושת הפרקים הראשונים של העונה החדשה כוללים מעט מדי סצינות במטבח, שאמור להיות הזירה היצרית שבה מתאבקות הדמויות שלנו. בצילומי העונה הראשונה של הסדרה, הימים היו ימי קורונה ולרשות צוות ההפקה עמד המטבח של מסעדת "הרברט סמואל" בתל אביב. סביר להניח שבתקופה הנוכחית אף מטבח לא ירשה לעצמו לסגור את דלתותיו לימי צילום שלמים, ולכן הרבה מהעלילה נאלצת להתקיים מחוץ למטבח.
תפקידו של הפרק הראשון הוא לפתות אותי, הצופה, להמשיך או לחכות לפרק הבא. קשה לומר שהפרק הראשון עושה עבודה טובה במיוחד, אבל למתמידים - הקצב מתחיל לעלות מעט בפרקים הבאים, ובסיומו של הפרק השלישי נראה שהעלילה מתחילה לעלות מעט על המסלול. לפעמים, עונה שמתחילה חלשה, צריכה רק לצלוח את האקספוזיציה ומשם הדברים זורמים מעצמם.
ישנן סדרות שהסיום שלהן מוצלח יותר מהפוטנציאל שהן חשפו בפיילוט, בדיוק כמו שישנן מסעדות שהמנות העיקריות שלהן הן תאווה לחך, אבל מנות הפתיחה פחות מרגשות. אם הייתה מוגשת לי במסעדה מנת פתיחה שעושה את העבודה אבל בזה היא מסתכמת, כנראה הייתי מסיימת את המנה. אם המלצר היה מציע, יכול להיות שאפילו הייתי נותנת הזדמנות למנה עיקרית, מי יודע, אולי שם מסתתרת ההברקה. אבל סביר להניח שלא הייתי מגיעה שוב במיוחד.
כך הרגשתי בסיום הפרקים הראשונים של העונה, אם היה נשלח לי פרק נוסף - כנראה שהייתי צופה גם בו כדי לראות לאן זה הולך.