המפגש הראשון שלי עם השם המפורש "גלית דיסטל אטבריאן" היה מקרי בהחלט. זו הייתה שעת לילה מנומנמת בנמל התעופה בן גוריון, ובדיוק באתי להתיישב ליד אחד מהכיסאות הכסופים שעוטפים את המזרקה המפורסמת, כשהבחנתי בספר עזוב שמונח על אחד מהשולחנות. זה היה "ואם היו אומרים לך", ספר הביכורים של דיסטל. עותק חדש מהניילונים. כנראה שמישהו מיהר לטיסה ושכח אותו. התחלתי לעיין בו, ומפה לשם לקחתי אותו איתי למטוס, ולא עזבתי אותו לאורך טיול שלם באחת מבירות אירופה הקלאסית. זה היה מפתיע לאור העובדה שהנושאים בספר היו רחוקים ממני, אבל הכתיבה היפנטה אותי. סיימתי לקרוא אותו בתוך יומיים והבטחתי לעצמי כשאחזור ארצה אכתוב לסופרת האנונימית כמה מילים חמות. רציתי לכתוב לה שיש לה לפחות מעריץ אחד. החיים עצמם הפריעו כנראה כי לא עשיתי את זה, לפחות עד היום.

גלית דיסטל עושה חשבון נפש: הפילוג שיצרתי בציבור תרם לטבח ב-7 באוקטובר | צפו

"לא יודעת להיות ימנית": חשבון הנפש של דיסטל הרתיח את גוטליב

נזכרתי בהתרשמות הראשונית מדיסטל אטבריאן בשעות "הסערה" שעורר קדימון לריאיון שלה עם ליאור קינן בערוץ 13. הכתבת הפוליטית פרסמה קטע של דקה ותשע שניות בעמוד הטוויטר שלה כמה דקות אחרי השעה שלוש אחה"צ. בתוך כמה שעות הסרטון הגיע לחצי מיליון צפיות. בסרטון הקצר אומרת חברת הכנסת כי היא הייתה אחת מבערך 100 אנשים "שהדהירו 9 מיליון לתהום... שגרמו למדינה להיחלש... והחולשה הזו, בהמון מובנים, הובילה לטבח".

הקטע הקצר הזה, שבדיעבד גילינו שלא שיקף את כל המסר הספק מורכב-ספק מניפולטיבי שחברת הכנסת מכרה לליאור קינן בריאיון, עשה את שלו. הרשת התמלאה בדמויות מוכרות בשמאל-מרכז הישראלי שחיבקו את דיסטל אטבריאן על "החזרה בתשובה" שלה, והתמלאו לא פחות בבכירי הימין הביביסטי שביקשו להקיא אותה מקרבם.

המקום הכי טוב להרגיש את הדופק של הציבור הביביסטי הוא כמובן בערוץ 14. בתכנית המוקדמת של שמעון ריקלין ניתחו את אותה דקה שפרסמה קינן בעמוד הטוויטר שלה כאילו היה מדובר בסרט חדש של סקורסזה. העיתונאית יערה זרד (הימור די בטוח: שם שיופיע בעתיד ברשימת הליכוד לכנסת) זעמה באולפן על סיבוב הפרסה של שרת ההסברה לשעבר. לזכותו של ריקלין ייאמר שהוא ביקש לזכור לדיסטל אטבריאן חסד נעורים וסירב להתייחס אליה כמו לפושעת מלחמה או, חמור מכך, לשמאלנית.

אלא שאז הגיעה המהדורה המרכזית של חדשות 13 ונראה שכל "חשבון הנפש" של דיסטל אטבריאן מתנקז למה שהיא מכנה "הגישה" שלה. היא לא מצטערת על כך שלקחה חלק בממשלה הכי בזבזנית, הכי קיצונית, הכי מסיתה והכי מפלגת שהייתה למדינה הזאת אי פעם. היא בטח שלא מתחרטת על פסיק בתכנית ההפיכה המשטרית של יריב לוין. גם אחרי "ההתפכחות" שלה וההתפטרות שלה, היא עדיין תומכת בראש הממשלה שמסרב לקחת אחריות (לעומתה) על חלקו באסון הגדול ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה. אין לה אפילו מילה רעה להגיד על ההסתה המתמשכת שלו נגד מערכת הביטחון. יש לה כבר השגות על היועצים שלו, אבל על זה היא תדבר אחרי המלחמה.

במילים אחרות: המילים נכונות, הלחן מדויק, אבל העיבוד היה קצת פומפוזי מדי. היא לא מתחרטת שהייתה חברה בממשלה עם קיצונים משיחיים שיושבים על הברז התקציבי, אבל כן מכה על חטא על הטון שגרם ל"ציבור הדמוקרטי-חילוני" לכאוב ומגדירה מחדש את קווי הגבול הפוליטיים בישראל. סליחה, אבל אותו "ציבור דמוקרטי-חילוני" לא אמור לקבל את ההתנצלות הזאת, אלא אם היא תפעל אקטיבית לתיקון הנזק שהיא חבריה יצרו או שלכל הפחות תעשה את המעשה המתבקש ותעוף מהחיים הציבוריים.

ח''כ גלית דיסטל אטבריאן (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
ח''כ גלית דיסטל אטבריאן (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

המסר של דיסטל אטבריאן היה כל כך מורכב עד כדי כך שהוא הצליח לבלבל את אנשי ערוץ 14. כמה שעות אחרי שכבר הכתירו אותה לנסיכת השמאל החדשה, בתכנית "הפטריוטים" כבר דיברו אחרת. מצד אחד היא עשתה עבירה חמורה שמצדיקה כרטיס צהוב, מצד שני עדיין תומכת בנתניהו. וואלה, מבלבל להיות ביביסט בימינו.

אלא שבשורה התחתונה זה לא משנה. דיסטל אטבריאן לא מתכוונת להתפטר מהכנסת, וגם לא מתכוונת להשתמש בכוח האלקטורלי שלה כדי לנסות ולהפיל את הממשלה הבזבזנית שהיא הייתה שותפה לה. יתרה מכך, היא מדברת על ריצה בפריימריז של הליכוד. טענה די מוזרה ממי שכביכול חתמה על ההוצאה להורג הפומבית שלה בתוך הזירה הביביסטית. אז גם עולות המחשבות על כך שהכל מתוכנן ביחד אחת עם נתניהו. גלית תמשוך קצת אש אליה וכך אף אחד לא ידבר על השיזוף המוזר שלו, על ניהול המלחמה שלו, על המשפט שלו, על הבן שלו או על האופוזיציה שנבנית לו בתוך הליכוד בדמות ניר ברקת.

לעומת רבים ולא טובים שמקיפים את נתניהו במסלול לווייני של חנופה ופופוליזם, אי אפשר להגיד על גלית דיסטל אטבריאן שהיא טיפשה. להפך. מדובר באחת מנבחרות הציבור המעניינות, הרהוטות והחכמות ביותר במשכן. כמה עצוב שהיא בחרה להשתמש ביכולות שלה כדי להזין את מכונת הרעל הביביסטית. כמה חבל שהיא הייתה כל כך טובה בזה. אפילו היא מודה בזה היום, עם כמה דמעות כנות שמבצבצות לה בזווית העין. אלה לא היו דמעות של חרטה, אלא של בושה.

יש שיאשימו את דיסטל אטבריאן באינטרסנטיות. ומצד שני, אתם יודעים להצביע על פוליטיקאי מצליח בישראל שאינו אינטרסנט? לזכותה ייאמר שהיא טובה בזה. 12 שנים אחרי שהוציאה את ספר הבכורה שלה היא הפכה לחברת כנסת. שנה וחצי אחרי כבר קיבלה תיק בממשלה. כשזיהתה את הרוח הציבורית, היא הייתה הראשונה להתפטר מהממשלה ולהפנות את תקציב המשרד המיותר שלה למאמצי המלחמה. ההתפטרות שלה מהממשלה חסכה למדינה כ-23.8 מיליון שקלים. לא מעט, אבל טיפה בים מול המיליונים שכבר בזבזה על שימוש במשרד ההסברה. לא כדי להסביר את עמדת ישראל בזירה הבינלאומית, אלא כדי "להסביר" לציבור הישראלי את הרפורמה המשפטית.

ב-2009, אז הוציאה את אותו רומן ביכורים מרתק, זיהתה גלית דיסטל אטבריאן איזה רעיון אנושי מצמרר. "כל אחד הוא ניצול שואה", אומרת אחת מהדמויות בספר (במקרה מוסלמית). התיאוריה היא שכל אחד מאיתנו סוחב איתו איזה אסון נורא, ואולי אף אחד לא נורמלי באמת בלי איזו שואה קטנה שמעצבת את אישיותו. היצירה האישית כל כך של גלית מחטטת בדיוק בפצעי אותו אסון אישי אותו היא חושפת לקוראים שלה ומותירה את נפשה ונשמתה ערומה על הנייר.

ועכשיו, אחרי האסון הגדול ביותר שנחת על המדינה שלנו מאז הקמתה, התיאוריה של גלית הסופרת תופסת את הקריירה של גלית הפוליטיקאית בצומת דרכים. היא רוצה לבקש סליחה על מה שהיא גרמה לכולנו להרגיש, אבל לא מוכנה לפעול כדי למנוע את האסון הבא. 100 אנשים, לטענתה, אחראים לשואה שנחתה עלינו ב-7 באוקטובר. אין לנו צורך בעוד 99 סליחות, אלא בעוד 99 מכתבי התפטרות.