תקראו לזה חזרה לשגרה, שגרת מלחמה, שלב ג' או כל ביטוי אחר שבו תבחרו, אבל לא רק לעם ישראל המבולבל קשה לחזור לשגרה כאשר תושבי הדרום והצפון לא יכולים או לא מסוגלים עדיין לשוב אל בתיהם, כאשר לא ברור מה השגנו בשלושה חודשים של לחימה ו... כן, גם כשהטלוויזיה לא בדיוק יודעת מה היא רוצה לשדר.
תאמרו אקטואליה, חדשות, מה כבר הבעיה, משדרים את מה שחם, הלא כן? ובכן, לכאורה זה פשוט, אבל גם הטלוויזיה שלנו מבולבלת, לפחות על פי השידורים אמש.
"שש עם עודד בן עמי" היא לרוב תכנית אקטואליה מעניינת, גם אם מעט צפויה, ממונולוג הפתיחה נוטף הממלכתיות הישנה של בן עמי ועד לשורת המרואיינים. בעבר היו בה פינות שהביאו אל קדמת המסך הישן, בשעה שבה מרבית הצופים הם מבוגרים, גם פכים משעשעים מרחבי המרשתת.
מטבע הדברים, מאז פרוץ המלחמה נגנזה הפינה הזאת, כולל הפריצות מאולפן התכנית של גיא פינס. מה שכן חזר במקומה, לאט לאט, הוא המומחיות הכי גדולה של "קשת": קידום של תכניות בערוץ. כאשר מדובר על משדר של אילנה דיין או על חיים אתגר שמתעד את מסעה של לינור אברג'יל ברחבי העולם, זה מתכתב עם נושאי המהדורה. כאשר מדובר בתכנית כמו "הכוכב הבא לאירוויזיון", המעבר הופך כבר למורכב יותר.
מורכב אבל צליח - למשל בהפרדה על ידי פרסומות או מעבר דרך עיסוק באייטם קליל יותר, בשולי המלחמה, כמו ביקור להעלאת המורל עם הלוחמים שיצאו להתרעננות. רוצה לומר - יש פתרונות מתחום העריכה למעבר שכזה. ולמרות זאת, עודד בן עמי ושירי מימון, שזומנה אל המצלמה כדי לקדם את הכוכב הבא, התרסקו אמש בשידור חי, כשעברו משיחה עם איילה ג'יימס שבורת הלב, בת זוגו של רס"ל מירון משה גרש ז"ל, שנפל בעזה - היישר אל הפרומושן.
זה היה חד כל כך אפילו ביחס לימים שבהם נהוג לשחוק את צמד המילים "במעבר חד", עד שבן עמי ומימון, מרוב תחושת אי נוחות, הקדישו לנופלים את כל החלק הראשון של שיחתם - עד שממתוק יצא עז: באו לקדם ויצאו מספידים. כלומר קירחים מכאן ומכאן (עבורי למשל זה היה הרגע שבו החלטתי שלא אצפה הערב בכוכב הבא, למרות הפרומואים המבטיחים, שגרמו לי להיות "טים איתי לוי ועדן חסון" עוד בטרם תשודר התכנית).
ועדיין, מסתבר שזו הייתה המהמורה הקטנה יותר בשידורי האקטואליה של אותו הערב, עת בערוץ המקביל, 13, שאל רביב דרוקר את ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, האם לדעתו "חיסול אולמרט" היה צעד חכם. ניחא פליטת הפה (יכול לקרות), אבל עד מתי ימשיך איש תקשורת שחלק מהאג'נדה שלו היא מלחמה בראש ממשלה שנאשם בפלילים, לטהר באולפנו ראש ממשלה שכבר הורשע בפלילים? לא ברור.
בלוז לצומת השומם
שתי הטעויות האלה שהתרחשו כמעט במקביל, לא יכלו להיות סימבוליות יותר לערב מאוד מבולבל מבחינה חדשותית. עד כה נדמה שהייתה היררכיה ברורה לנושאים שבכותרות: ממש כמו בישיבות הקבינט שני נושאי העל היו המלחמה בחמאס ושחרור החטופים. רק אז המצב בצפון, פרשנויות באולפן, עימותים פוליטיים ועוד. גם משהופר הסדר הזה, שלשום - עת פורסמה הכרעת שופטי העליון בדבר פסילת ביטול עילת הסבירות, ומה שיותר דרמטי מכך (אלא אם כן אתם עמית סגל), ההחלטה שגם חוק יסוד ניתן לביטול בבג"ץ, הייתה עדיין היררכיה ברורה בין הנושאים.
חוסר המיקוד המתמשך בנושא מרכזי בלבל כהוגן את עורכי החדשות: בחדשות 12 למשל הימרו על התחממות בצפון בגלל החיסול בביירות והקימו אולפן מיוחד עם דני קושמרו במעיל ששיווה אפילו לגבר שמור שכמותו מראה של איש הצמיגים של מישלן ולצדו גיא ורון, בתפקיד הפלג הצפוני של תמיר סטיינמן.
אלא שלמרבה המזל, לא רק שתושבי הצפון לא נאלצו לחוות את מה שעבר על תושבי הדרום בראשית המלחמה, גם אתמול הגזרה עדיין לא התחממה דיה בכדי להצדיק את האולפן הפתוח. וכך, באווירה הזאת נאלץ קושמרו לתדלק את הדרמה בעזרת קינה על הצומת השומם ("אולי הצומת הכי מפורסם בקריית שמונה!"), שעליו אני יכול לומר רק כמי שגר בעבר באזור: אח שלי, זאת קריית שמונה, אפילו בערבי פורים שחלים בעתות שלום, לא מדובר בדיוק בנתיבי איילון.
ישראל זיו קיבל אפטר
הכוונה הייתה כמובן טובה, אבל התוצר הסופי היה משדר חדשות מבולבל, שהמנה העיקרית בו הייתה כתבה (טובה מאוד לכשעצמה) של ורון, ובעיקר שאריות מהחיסול של שלשום.
אל תטעו, מדובר בידיעה שיש למי שלא לקח רשמית אחריות על החיסול, רצון לשמר ככותרת ראשית, בעיקר כי היא מציגה יכולות מופלאות של שני הגופים שאצלם חל ליקוי מאורות נוראי ב-7 באוקטובר. חיל המודיעין, שכשלונו ברור וחיל האוויר (שכישלונו סמוי יותר, גם אם לא פחות חמור - אבל הדיון בו יידחה לימים שבהם ניתן יהיה להשמיע ביקורת עניינית על החיל הזה מבלי להידמות לאורית סטרוק).
בהתחלה לא הבנתי מה מוזר לעין באולפן חדשות 12, עד שזה היכה בי: לראשונה לא היה בפאנל אף אלוף במיל'. שנאמר שהחיינו? לא כל כך מהר. התחושה לגביהם היא שמדובר ב"אפטר" בלבד, לא בחופשת שחרור.
איפה עמית סגל כשצריך אותו?
משם קפצו להחלטת בג"ץ על דחיית תחולתו של חוק הנבצרות לכנסת הבאה, נושא שבימים כתיקונם היה אולי כותרת ראשית, אבל בימים שכאלה מעניין בערך רק את גיא פלג ועמית סגל - וכאשר האחרון לקח יום חופש מהמסך, אין אפילו את ההנאה (בהנחה שיש כזאת) מעצם העימות.
עניינו של טור זה הוא ביקורת טלוויזיה ולא משפט, אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר, לכן אי אפשר שלא להתעכב על דעת המיעוט שבה קבע השופט נעם סולברג כי החוק "לא פרסונלי". ובכן, כבוד השופט סולברג, אם אתה סבור (כפי שכתבת בהכרעה) שאל לו לבית המשפט לדון בחוקי יסוד, זכותך וחובתך להתנגד לכך. אבל כאשר אתה מכנה "לא פרסונלי" חוק שאיש לא ראה בו צורך עד שלא הרכיב נאשם בפלילים ממשלה חדשה, זה כבר מעליב את האינטליגנציה שלי כאזרח.
בחזרה למסך, רק כדי לסכם את הכותרות של אמש: חייל צה"ל אחד נהרג, כואב ונורא, אבל פחות ממספר החללים היומי מאז החל התמרון הקרקעי (הפחתת החיכוך עם מחבלי חמאס בואך שלב חדש הלחימה? שאלה שחסרה אמש על המסך).
129 חטופים מוחזקים עדיין בשבי חמאס, נתוני התפוסה של חודש דצמבר במסעדות בתל אביב גבוהים ב-10% מאלה של השנה שעברה (בכתבה של "כאן 11", שממשיך לשדר את מהדורת החדשות המעניינת ביותר שבה אתם לא צופים), הקבינט אולי יתכנס הערב כדי לדון במטרות המלחמה עליה הכריז לפני 90 ימים. הגיוני בסך הכל.
מה שלא הגיוני הוא הצורך לשמר טלוויזיה שנראית כמשדר אקטואליה אחד ארוך, 24/7, גם בימים שבהם לא קורה הרבה