המעבר ממוצר דהוי ומקומט כ"בית הנייר: ברלין" ל"החקירות של ויסטינג" הוא לא פחות ממרענן ומשיב אמונה שעוד נותרו ויהיו מי שייצרו לנו סדרות מתח ראויות.
"עברו שם גם הבכירים": החטופה ששוחררה מספרת מה ראתה בעומק האדמה בעזה
הכשל של עודד בן עמי, הפדיחה של דרוקר ואיפה עמית סגל? על יום מוזר באולפנים
וויליאם ויסטינג, בלש נורווגי המתמחה בפענוח תיקי רצח, מקבל לידיו מקרה שהתרחש בנורווגיה, הקשור לרוצח סדרתי אמריקאי דווקא. מאמריקה מגיעים אנשי FBI לעבוד בצמוד אליו, ותוך כדי כך מתברר שהעסק גדול הרבה יותר ממה שנחשב בתחילה. במקביל, תיק רצח ישן נפתח מחדש וחוזר לרדוף את ויסטינג, אשר מתמודד עם האשמות המכוונות כלפיו.
“החקירות של ויסטינג" היא עוד סדרה מוצלחת, לפחות על פי יציאתה לדרך, מבית היוצר הסקנדינבי. בראש ובראשונה זה הנוף הנורדי שעושה את זה - שמיים אפורים ללא פיסת שמש, פתיתי שלג מרחפים באוויר, צונחים על ראשי האנשים שלא מתרגשים כלל מהלבן הלבן הזה, מרחבים אינסופיים של ים קפוא ושדות מכוסים שלג - לבו של כל אדם ממדינות לבנט מוכות שרב ולחות חייב להיות נרגש מהמראה הזה.
והשפה הנורווגית הבלתי אפשרית הזו. פולטים סדרת הברות ארוכות מכאן ועד פתח תקווה, ובתרגום מתברר שאמרו “לא". או “תה". או “ניסים ואטורי". והלבוש - הם לובשים סוודר. מי לובש סוודר היום? כלומר, מלבד בסקנדינביה? והתסריט, גם אם אינו עשוי למופת, לא מצווה על השחקנים לירות צרורות של שטויות בדיאלוגים, כמו למשל, נגיד, בסדרה “בית הנייר: ברלין".
אז מה אם שקוף כבר מעכשיו שהבת היפה של החוקר וויליאם ויסטינג תיחטף בשלב כלשהו בידי הרוצח ויצליחו להציל אותה ברגע האחרון. ושיהיו חיכוכים הנובעים מפערי מנטליות בין היעילות הקטלנית הקדושה והחספוס האמריקאי לבין האטיות המובנית של הנורדים, המתנהלים בקצב סביבתם השלווה. למרות כל אלה עדיין כדאי לצפות ב"החקירות של ויסטינג".