למעלה מארבעה חודשים עברו מאז שהמדינה ולוח השידורים שלה שינו את פניהם, ואחרי שנאלצנו לסבול מהדורות חדשות אינסופיות, מסיבות עיתונאים רפטטיביות ובעיקר תוכניות אקטואליה עם צימודים מוזרים בתהליכי ניסוי וטעייה (בדגש על טעייה) – אט אט הטלוויזיה הישראלית המוכרת מתחילה לחזור אלינו, בין אם זה בדמות תוכניות הריאליטי ובין אם זה בדמות סדרות הדרמה, שלמרבה השמחה, לאו דווקא נוגעות במחדל ה-7 באוקטובר.
יש איך להציל? ברשת מציגים: כך הורסים ריאליטי בארבעה פרקים | ביקורת
"לא היהדות שלי": למה כתבת חדשות 12 רתחה מזעם על עקיבא נוביק?
אחת כזו היא "חולי אהבה", הדרמה החדשה שעלתה אתמול (שני) ב"קשת", ומתמקדת בסיפורם של שניים: ד"ר עמליה לוי (איילת זורר), מנתחת אונקולוגית רבת ניסיון שלא מערבבת בין רגש וטיפול, ומיכה חדאד (עמוס תמם), פוליטיקאי שאפתן שמגיע עם כל מה שנלווה לתפקיד, כולל יועץ צמוד וביטחון עצמי מופרז (וכן, גם דמיון חיצוני מקרי בהחלט למי ששמו נזרק לסקרים בתכיפות, ראש המוסד לשעבר יוסי כהן). לשני הגיבורים שלנו יש משפחות אוהבות, קריירות מצליחות ושאיפה להתקדם בהן - עמליה לניהול, מיכה לראשות הממשלה - אלא ששניהם מתבשרים ביום פגישתם כי חלו בסרטן השד, היא במהלך בדיקה שגרתית של פציינטית והוא במהלך בדיקה לא שגרתית אצל עמליה.
מלבד הקשר הראשוני שנרקם בין השניים, שעל פי השם הגנרי של הסדרה צפוי להעמיק, האופן בו מיכה ועמליה מגיבים לבשורה שופך אור נוסף על אישיותם: בעוד מיכה בעיקר תוהה האם הטיפול יכול להידחות לאחר הבחירות, ומה תהיה הדרך הכי טובה לסחוט את הלימון הזה ("נגיד שזה סרטן עור מכל ימי המילואים"), עמליה בולעת את הדמעות ומגיבה באיפוק יוצא דופן, ובהמשך אף מספרת על המחלה לקולגות ולמשפחה שלה במין אגביות מחויכת.
לרוב, כשדמות טלוויזיונית או קולנועית תגלה כי היא חלתה בסרטן, היא תקבל זאת באחת משתי דרכים – או בחשש ובעתה, או באפתיות והכחשה. העניין הוא שדרך ההכחשה הינה קלף שהשתמשו בו יתר על המידה, הן בקולנוע והן בטלוויזיה, עד כדי כך שהפך קלישאתי למדי - הדמות תעמיד פנים שהכול בסדר כלפי חוץ, כל חבריה ידאגו וינסו לשדל אותה לטפל בעצמה אבל היא תתעקש להמשיך כרגיל עד שמשהו ישבור אותה והיא תמצא את עצמה קורסת ומתייפחת מתחת לאיזה שולחן (כצפוי, זה מה שקורה בסוף פחות או יותר).
אך אין מדובר בקלישאה היחידה בה אנו נתקלים בפרק הראשון. גם בני משפחתה של עמליה נכתבו כאילו על פי סיטקום מיושן שכולנו ראינו, ומעניקים תחושה מעט "סברי מרננית" - ההורים הדואגים שנכנסים מבלי לדפוק בדלת, האחות הקטנה והפחות מוצלחת, הבן הקטן והמתחכם שבוגר לגילו, הבת הגדולה עם החבר הצמוד והאבא שמפחד שבתו תעשה סקס, חס ושלום.
גם הרגע שבו כולנו מגלים שהאישה בת ה-51 שעמליה מנתחת, עד שנקבע מותה לאחר שהמדדים מפסיקים לעבוד, היא למעשה עמליה עצמה - נותן הרגשה של עצלות תסריטאית. כך יוצא מצב שאנו הצופים מקבלים עוד סדרה על סרטן, אך כזו שראינו כבר בעבר. בנוסף, על אף הרגעים הקלילים יותר בפרק, הקצב שלה איטי אפילו ביחס לדרמה ולכן הצפייה, שנמשכת 50 דקות (פרק נטפליקס קלאסי) מרגישה ארוכה הרבה יותר.
בגזרת הקאסט, בקשת עשו את מה שהם יודעים וליהקו לתפקידים הראשיים שחקנים מוכרים בכל בית. איילת זורר נכנסת לחלוק המנתחת הקשוחה והמחושבת במה שנראה כמו אפס מאמץ. עמוס תמם עושה עבודה טובה מאד בלשדר כריזמה ושאפתנות, כיאה לפוליטיקאי עם שאיפות להגיע לפסגה. נלי תגר, שנמצאת כאן על תקן האחות הקטנה והפחות מוצלחת שמנסה להצליח כסטנדאפיסטית, עושה פחות או יותר את התפקיד שהיא עושה תמיד, אבל אם זה עובד - אז זה עובד. גם שאר הקאסט עושה עבודה לא רעה, ובהחלט צפויות הפתעות מעניינות בהמשך.
אך למרות הליהוק היוקרתי והנושא "החשוב" שעומד במרכזה, הנטייה של "חולי אהבה" כאמור ליפול לאותן תבניות שחוקות שכולנו כבר מכירים מותירה את הצופה ללא עניין ממשי או סקרנות לגבי עתיד הדמויות. בשביל להתחבר לסיפור ולדמויות שבו, חייבים להפעיל מעט מקוריות, אחרת פשוט נצפה לגורל זהה כמו בדברים שכבר ראינו. בדרמות אחרות דוגמת "גוף שלישי" ו-"השוטרים", להבדיל, קשת זיהתה נושא אקטואלי והצליחה להפיח בו מקוריות ולהפוך אותו לשיחת היום. לא בטוח שהיא תצלח גם את המבחן הזה.