"מתפללים לארמגדון", 14.3, יס דוקו
הם מתים עלינו, מזרימים אלינו הרבה מיליונים, משוכנעים שהקרב הסופי בין הטוב לרע יתרחש ליד מגידו ובסוף כולנו נתנצר. הכירו את הנוצרים האוונגליסטים
זה הולך ככה, על פי הנוצרים האוונגליסטים: צריך לחזק את מדינת ישראל בכסף, בנשק ובכל צורה שהיא (זה טוב), כי יום אחד ישוע יגיע לישראל רכוב על סוס לבן וחרב בידו, יהרוג את כל הכופרים (לא מצוין מי הכופרים, אבל סביר להניח שבעיקר המוסלמים על הכוונת), עד שדמם השפוך יגיע עד רסן הסוסים (כאן העסק מעט לא ברור - הרי גם יהודים הם כופרים, אז גם הם יאכלו אותה מהחרב של ישו?), ואז גם היהודים בארץ ישראל יתנצרו (כלומר היהודים ששרדו את החרב), ואז תיכון כאן ובכל מקום מלכות שמיים. בארמגדון, אגב, אזור השוכן על פי האמונה למרגלות תל מגידו, ייערך הקרב האחרון בין הטוב לרע הגדול מכולם, שלאחריו כל העולם ישתנה.
בינתיים, כמובן, עד שיגיע ישוע עם הסוס והחרב, אסור לתת לכופרים (המוסלמים) אף שעל של אדמה, צריך לסייע במיליארדי דולרים ליהודים, לקנות להם 35F, לממן ארגונים הרוכשים אדמות ובתים ברובע המוסלמי בירושלים כדי שאפשר יהיה לגרש משם את תושביהם ב־נגיד, מאה השנים האחרונות.
באמונה הזו, אגב, מחזיקים לא כמה תמהונים משיחיסטים אלא אנשי צבא, אנשי דת, פוליטיקאים המגיעים עד לבית הלבן ומשפיעים על מדיניות החוץ של ארצות הברית, המנהיגים מאות אלפי אנשים אם לא יותר מכך. את המטיפים האוונגליסטים אפשר לראות בפעולה בערוצי הטלוויזיה שלהם, לבושים בחליפות נוצצות, בתיאטראות ענק מול קהל אלפים, מספרים להם מה ישוע רוצה, מה הוא חושב, מה יתרחש באותו קרב סופי - והאלפים קונים את הסיפור, וקונים את הספרים, ואת חלק מהתקבולים יכול הקהל הישראלי לראות ביום העצמאות, כשהמטוסים הנוצצים תוצרת אמריקה טסים ברעם מנועים מול חופי הארץ.
הבמאים טוניה הסן שיי ומייקל לאורי יצאו למסע ברחבי אמריקה בעקבות הנוצרים האוונגליסטים. הצטרפו למטיף רכוב על אופנוע, ביקרו בכנסים, ראיינו חברי קונגרס המאמינים באותו קרב סופי בין הטוב והרע העולמיים בואכה כביש הסרגל. הם השתדלו לשמור על מבט חסר דעה, כזה שרק מדווח את מה שרואות עיניו ללא הבעת דעה, ומשאיר לצופה לקבוע את עמדתו. זה הלך להם לא רע באמריקה. כשנסעו לישראל, קצת איבדו מהקרירות העיתונאית הנצמדת לעובדות בלבד. ירושלים כולה הפכה ל"כבושה".
“כוחות הכיבוש" בסרט גירשו בעקביות תושבים פלסטינים מבתיהם, שנרכשו בעזרת תרומות שהגיעו מנוצרים אוונגליסטים, בלי לפחות להזכיר את המאבק המשפטי הממושך סביב הנושא בכל הערכאות המשפטיות בישראל. המרואיינים, אגב, היו פלסטינים בלבד. יהודים לא רואיינו. חוסר האיזון הלא גדול הזה לא גורע מאיכותו של הסרט - מי שזעם על פינוי הפלסטינים מבתיהם ימשיך לזעום, מי ששמח ימשיך לחולל עם תופים ומצילתיים.
האם יש סיבה למסיבה על הכסף והתמיכה האוונגליסטיים הזורמים לישראל? קשה להחליט. בסביבה הפרועה שבה היא מתגוררת, ישראל ללא ספק זקוקה לכל עזרה שתגיע מבחוץ. מאידך אולי היה חביב יותר אם ידידיה היו טוענים מעט פחות להבנה בכוחות שמעבר לטבע ובחשבונות השמיים. בטוח היה חביב יותר אם הקרבות העכשוויים וגם הסופיים שבין טוב לרע היו מתנהלים פעם במקום אחר על הגלובוס.