ג'רי סיינפלד, קומיקאי, סטנדאפיסט, שחקן, תסריטאי, מפיק ובמאי קולנוע עטור הישגים, מוכיח כבר שנים שהוא טוב מאוד במה שהוא עושה. בהכל. מיותר לציין את "סיינפלד" כי זה ברור מאליו, וגם את כל השאר, למרות שאני בכלל מטים "חברים".
20 שנה למותה: שבת עברית מצדיעה לצילה דגן
נציגת לוקסמבורג לאירוויזיון: "ישראלים אומרים שהם גאים בי"
אוסיף ציון לשבח על היותו ידיד נפש של ישראל, במיוחד בימים אלה, בניגוד להרבה מאוד יהודים בביצה האמריקאית המסתפקים ב"בהצלחה לשני הצדדים, והלוואי שיהיה שלום".
אחרי שאמרתי את זה, ויש הרבה, בואו נדבר על הסרט הראשון שביים סיינפלד, הקרב על הפופ־טארט (Unfrosted), שעלה ממש היום לנטפליקס. את הפופ טארט כולנו מכירים כבר שנים, בעיקר כי בכל הסיטקומים האמריקאים האהובים ביותר טורחים להזכיר אותו לפחות פעם אחת. בשלוש מילים: ממתק הבוקר האמריקאי הטיפוסי, שמזכיר מלבן עם חורים ומכיל קרם בטעמים.
דברים טובים: הסרט מושקע ועתיר תקציבים, ונראה בו הרבה מאוד שחקנים שאנחנו מכירים ואוהבים. AKA את סיינפלד עצמו בתפקיד הראשי, ולצדו את מליסה מקארתי, איימי שומר, יו גרנט, מקס גרינפילד, פיטר דינקלג', ועוד ועוד. אפילו העלילה מעניינת – מעולם לא יצא לי לגלות כיצד נולד החטיף הזה אי שם במשרדי חברת "קלוגס", וכמה פוליטיקה הייתה מעורבת באופן קבלת ההחלטות.
לצערי, החסרונות עולים על היתרונות במוני מונים. מג'רי סיינפלד, האיש שהמציא את ההומור הטהור על מדעי הכלום, האיש שגרם לנו להבין כמה החיים משעשעים גם ברגעים הפתטיים ביותר, חתום על סרט עם פאנצ'ים מביכים, נדושים ומעוררי רצון עז לגלגל עיניים ולהותיר אותן שם.
אפילו אנסמבל השחקנים המרשים לא עוזר, ובטח שלא השתלשלות האירועים שבהחלט יוצרת עניין. ותיאבון. בשורה התחתונה מדובר בסרט אווילי למדי, בדיוק כפי שניסו לעשות כמדומני, על מוצר חובה בכל בית בארצות הברית, שמסע הוצאתו לאוויר העולם נראה כמו קומדיה לא מצחיקה של טעויות.
אם אתם מחפשים משהו לצחוק ממנו, זה ממש לא הכיוון, אבל במידה וכן מעניין אתכם מה קורה שם והתגעגעתם לפיטר דינקלג', לכו על זה. אבל אל תצפו לכלום. אולי רק לזה שתחפשו פופ טארט משלכם. יש גם בארץ, רק אומרת.