"סימון ביילס צומחת מהקרקע", נטפליקס
העולם כולו עצר את נשימתו כשאתלטית-העל דהרה על המסלול לעבר המקפצה. ואז סימון ביילס קרסה לתוך עצמה. הרשת התמלאה גידופים, ברחובות קיללו אותה איך הרשתה לעצמה לא להגשים את חלומות כולם. עכשיו ביילס חוזרת.
סימון ביילס נשמה כבר מילדות אוויר פסגות. בגיל 16 היא כבר הייתה אלופת העולם בהתעמלות. הארון בבית כבר קרס מרוב גביעים ומדליות. היא הייתה אטרקציה עולמית: אנשים (כמוני) שלא הבדילו בין שניים וחצי ברגים באוויר לפני הנחיתה לבין מסמר בקיר, הסבירו במומחיות את התרגילים ודקלמו בחרדת קודש את השם סימון ביילס. השוו אותה, איך אפשר שלא, לנאדיה קומנץ', אבל היה ברור שביילס היא משהו אחר. קטנטונת, חסונה, מלוטשת בתנועותיה עד ברק, וכמו שאומר שם הסדרה החדשה עליה - צומחת מהקרקע. לקראת אולימפיאדת טוקיו בשנת 2020 השאלה הייתה לא מי תיקח זהב בענפי ההתעמלות, אלא כמה מדליות זהב היא תיקח.
הפנים של יונית בנאום נתניהו אמרו הכל, ואז הגיע טוויסט בעלילה | מיקי לוין
בג"ץ שמאלוב ברקוביץ': השאלה של השופט עמית שהיממה את עובדי חדשות 13 | שידור חי
ואז הגיעה אולימפיאדת טוקיו, סימון ביילס עלתה על מסלול הריצה לסוס הקפיצות, וקרסה. אני זוכר שכמומחה בעיני עצמי צפיתי בקפיצה, ביילס נתנה את הספרינט המוכר שלה לקראת המקפצה עם תנועות הידיים הקצרות והישרות, התברגה באוויר, חיכיתי שהאולם יתעלף בהתרגשות, ובמקום זה היה שקט מוזר. גם השדרית אמרה, זה מוזר. התברר שביילס ביצעה רק בורג וחצי באוויר - שזה לחלשים - במקום שניים וחצי, או משהו כזה.
מאוחר יותר הסבירו מאמניה של ביילס שלא הייתה מרוכזת. שהיה חוסר תיאום פנימי בין מצבה הפיזי למצבה הנפשי. זה יסתדר בתחרות הבאה בתרגיל הקרקע, העריכו הכל. בכל זאת מדובר בסימון ביילס, העילוי האנושי הגדול ביותר שאי פעם עלה על מזרן התעמלות. הגיע זמנה של התחרות הבאה, ביילס עלתה על המזרן, רצה, קפצה, ופעם נוספת התברר לאלו שמבינים שברוך ספורטיבי התעמלותי נוסף מתרחש. ביילס ספק ירדה, ספק נמלטה מהמזרן, ובתוך זמן קצר התפרסמו החדשות המהממות: סימון ביילס פורשת מהאולימפיאדה.
אחר כך באו ההסברים: מהבחינה הפיזית סימון הייתה מוכנה לתחרויות ככל שעילוי כמוה מסוגלת. נפשית היא הייתה מותשת מכדי להביא את יכולותיה אלה לידי מימוש. העומס הרגשי שהיה מוטל עליה מאז גיל ילדות בא לידי ביטוי דווקא במהלך אירוע הספורט הגדול בעולם - האולימפיאדה. הסנכרון בין הפיזי לנפשי, הסביר הצוות של סימון, והסבירו הפרשנים מאוחר יותר, פשוט לא פעל. הבן אדם, מה לעשות, הוא לא מכונה (פיזית).
הרשתות החברתיות כבר היו פעילות באותו זמן. ביילס זכתה גם לתגובות אוהדות, אבל התגובות הארסיות היו ססגוניות ועשירות בסגנונן. הייתה ה"בגידה" כמובן - עזבת את המדינה כשהייתה צריכה אותך; ילדה בכיינית, קצת קשה אז את בורחת; השקענו בך כל כך הרבה ואת מסתלקת, וכיו"ב טוב לב פוזר בשפע לכל דורש.
ביילס, הקטנטונת ממילא, נראתה כאילו מצטמקת עוד יותר. היא לא יכלה לצאת לרחוב - צעקות הגנאי רדפו אחריה. חיי הרגש שבתוכה פשוט קרסו. את ההתעמלות זנחה כמעט לגמרי והחלה בטיפולים פסיכולוגיים כדי שתעמוד מחדש על רגליה - לפני שתשקול בכלל אם לחזור לעולם הספורט.
גם האישומים המאוחרים יותר נגד רופא נבחרת הנשים לארי נסאר, שפגע מינית לאורך שנים בחניכותיו הצעירות, הורשע ונידון כמקובל באמריקה למאות שנות מאסר, לא הקלו ב"אשמתה" של סימון שסבלה גם היא מפגיעתו הרעה.
בלי כוונה ובלי שתרצה בכך, הציגה ביילס את המחיר והמאמץ הרגשיים שמשלמים ספורטאים, ובוודאי כאלה כמוה המתחרים ברמות־העל ונדרשים למעשה לוותר על חייהם כבני עשרה טיפוסיים. היא הציגה בפני אמריקה דבר נוסף: את החזירות התובענית הלאומית. יכולת־העל של ביילס הפכה אותה למושא תקוות אישי של כל יושב כורסה אמריקאי הצופה בטלוויזיה ומצפה לראות את האטרקציה שלו, את הקוף הקשור בשרשרת ברזל בצווארו, מנצח את כל העולם ומביא לצופה, בין הברביקיו לסקוטש שלפני השינה, את הזהב שלו. וכשביילס נהגה באופן אנושי וקרסה, אכזבה את עצמה כמובן, אבל הרשתה לעצמה לאכזב גם את מיליוני צופיה, קם בקושי האמריקאי הנזעם מכורסתו, שיגר גיהוק לחלל האוויר, גרר עצמו אל המחשב, פתח את הטוויטר ושיגר לעברה קללה בסגנון "פחדנית", "בוגדת" וכו׳.
הערב, בטקס הפתיחה של אולימפיאדת פריז, תצעד סימון על המסלול בין חברי המשלחת האמריקאית הגדולה. היא קמה מחדש על רגליה, חזרה להתעמל, ואף על פי שקשה להעריך את יכולתה בזירה הבינלאומית, צריך להריע לה. היא הודיעה לאמריקאי הזה שהוא מוזמן לקפוץ לה. בקריסתה הכל כך אנושית, גם ללא כוונה, קראה תיגר על הפרדיגמה המערבית האומרת שחובתו של האדם לעבוד כמו חמור כדי להצליח ולא לוותר אף פעם. ביילס העזה לעבוד כמו חמור ולא להצליח. והאנושיות הזאת היא שהופכת את ביילס לספורטאית נהדרת כל כך שצריך ללמוד
אותה בבתי ספר.
