סדרת הדוקו הנטפליקסית "פופ מלוכלך" עלתה לאוויר ולמרבה ההפתעה היא עוסקת במעשי נוכלות שבמרכזם עומד יהודי, כמה מרענן. הפעם אנו מתלווים אל מאחורי הקלעים של להקות הפופ הנוצצות והפופולאריות משנות התשעים, רכילות נוסטלגית צהובה שתמיד כיף לצרוך.
מסתבר שלא הכל זרם על מי מנוחות כפי שחשבנו (לא באמת חשבנו ככה) ומאחורי הלהקות הללו עמד אדם בשם לו פרלמן: גאון, אמביציוזי ואיך לא- קרימינל. עלילת הדוקו היא שילוב של ״תפוס אותי אם תוכל״ פוגש את ״הזאב מוול סטריט״ נותן כיף ל״זולנדר״.
לו פרלמן היה איש עסקים מוכשר ושאפתן אבל עיקר תהילתו הגיעה לאחר שהקים את ה״בקסטריט בויז״ ו״אן סינק״. פרלמן השקיע כ-3 מיליון דולר בזיהוי טאלנטים, וכך מצא את חמשת חברי להקת ה"בקסטריט בויז", שלאחר מכן הפכה ללהקת הפופ אשר מכרה הכי הרבה אלבומים בהיסטוריה, יותר מ-130 מיליון, הישג מרשים לכל הדעות.
בשלושת הפרקים באורך ארבעים דקות וקצת הללו, מה שהכי צרם לי היא לא העובדה שפרלמן גנב ללהקות האומללות את הדינרוס ולכן הן נאלצו לחיות באחוזת פאר ולטוס במטוסים פרטיים עם דמי כיס של ילד בן חמש. מה שצרם לי היא העובדה ששוב עלתה סדרת דוקו שעוסקת בנוכל יהודי.
עוד לא הספקנו להתגבר על הבושה, אוי הבושה, מהדוקו העוסק במעלליו של נוכל הטינדר הישראלי ו״השרמנטי״ - סיימון לבייב, הדון ז'ואן החלקלק שהצליח לגרום לגויות אומללות בשם אינגה לשלם עבורו בריזורטים דביליים בסנטוריני, ועכשיו קיבלנו את הפנינה הזאת.
ולא נשכח כמובן את הדוקו על ברני מיידוף, איש העסקים היהודי שיצר את אחת מהונאות הפונזי הגדולות בהיסטוריה של וול סטריט וגם את הדוקו על ג׳פרי אפשטיין ה״מקסים״, עוד איש עסקים יהודי שהואשם בסחר בקטינות יחד עם הסרסורית האריסטוקרטית גיליין מקסוול שאביה יהודי ואף היא מזדהה כיהודיה, איזה יופי.
בתקופה הכי טעונה פוליטית ומדינית כשהמזרח התיכון רגע לפני התלקחות ורשתות הטלוויזיה הזרות לא מפסיקות לפמפם אינפורמציה שגויה ולהשחיר את ישראל, ממש אין לנו צורך בעוד תכנים שיחזקו את הנרטיב האנטישמי של היהודי השמן, תאב הבצע, אשר שולט בהוליווד ביד רמה ובזרוע נטויה. אם חושבים על זה, לא קיים טיימינג גרוע יותר לשחרר את הדוקו הנ״ל. נטפליקס אולי די?
חוץ מלהתעצבן, הסדרה מעניינת מהרבה אספקטים. לו פרלמן, מעבר להיותו פושע הוא חתיכת דמות, מה שנקרא דמות עגולה, רואים שמי שהיה סביבו אהב אותו, לפחות בשלב מסוים, כי להלוויה שלו אף אחד לא טרח להגיע.
הדילמה בין הטוב שפרלמן הביא לעולם לבין ההרס שהוא יצר גורמים לתחושות אמביוולנטיות באיך אנו הצופים אמורים להרגיש כלפי הפרסונה הזו. הדיכוטומיות הזו היא בדיוק מה שהופכת את פרלמן למישהו שממש בא לך לנסות לפענח, האם הוא נרקיסיסט? אולי פסיכופט? קצת על הספקטרום? או אולי סתם ילד יהודי שמן ודחוי שניסה להשיג חברים.