זהו, זה נגמר. אפשר להכריז באופן רשמי על מות הערות ועל תחיית ההכחשה. ההתמכרות למכונה המשומנת שמזינה אותנו בכמויות אדירות של סוכר בהחלט מצליחה להקהות את חושינו. לא צריך להסיט את המבט, העיניים עצומות מבלי שנרצה. פחות ״אזור מלחמה״ של רביב דרוקר ויותר משדרי הדחה של ״רוקדים עם כוכבים״. התודעה מעולפת ורוצה עוד מ״האח הגדול״, ״לאב איילנד״, ״המירוץ למיליון״ והיד נטויה.
רביב דרוקר קיבל את הבשורה: זה התאריך בו תרד תוכניתו מהמסך
איך הגבול נמחק ומשורטט בקצב מסחרר כמעט כמו כמות הציוצים הבלתי נגמרת של ינון מגל? האם הגבול עדיין קיים? איך ייתכן שביומיים בהם הודיעו לפחות לשבע משפחות כי בנם נפל חלל, שידורי הבידור מתקיימים כרגיל? בזמן שאתמול (רביעי) הודיעו על חלל שנפל בקרב, חילוץ גופת חטוף מרצועת עזה וזעקת אימה של התצפיתנית לירי אלבג, שירה, הרעידה את האדמה בשיירת משפחות החטופים לעבר בארי, כססנו ציפורניים אל מול ההדחה של חיים מ״האח הגדול״ ותהינו מי יעלה לרביעיית הגמר של ״רוקדים עם כוכבים״.
זה לא שצריך להתנזר באופן מוחלט מתוכניות הבידור, מגיע לאנשי הצוות והתוכן להתפרנס (וכן, גם אני, כמי שמסקרת את עולם הבידור, נמנית על אלו שעוסקים לעתים במלאכת הנרמול), מגיע לאזרחים לנשום לרגע מרכבת ההרים הרגשית. אבל האם משימת הנרמול הושלמה לחלוטין? בזמן שהראש עסוק בגחמתה של השרה מירי רגב להיות אמונה על טקס הזיכרון הממלכתי לציון טבח השבעה באוקטובר, אזרחנו נמקים אי שם ברצועת עזה ועינב צנגאוקר - אימו של מתן החטוף בעזה זועקת: "ממשלה שהאסון קרה במשמרת שלה ומפקירה את החטופים אינה יכולה להוביל את אירוע הזיכרון ששייך לעם״.
אנחנו צועדים בין הטיפות, דעתנו מופגזת בין שכול לבריחה מוחלטת - אבל אי אפשר יותר לעצום עיניים. כפי שזיקקה בטקסט מצמרר שלא יוצא מראשי השחקנית אילנית בן יעקב, על אחיה הקטן ליאור, לוחם בפלס"ר 7, שנפל בקרב בבוקר השבת השחורה.
״קמתי בבוקר. אח שלי מת. יצאתי לרחוב. אח שלי מת. שתיתי קפה. הדלקתי מחשב. אח שלי מת. אח שלי מת. חזרתי הביתה. אח שלי מת. הילד חזר מהקייטנה. הכנתי א. צהריים. אח שלי מת. אח שלי מת. נכנסת לספוטיפיי. מקשיבה לפודקאסט. אח שלי מת. יש כלים בכיור. אח שלי מת. פותחת את הברז. מרימה צלחת. אח שלי מת. סוגרת את הברז. משקה את הגינה. אח שלי מת. הפרחים פורחים. אח שלי מת. יש לימון על העץ. אח שלי מת. יש בגדים במכונה. יש על החבל. יש ריח עוצמתי אולטרה מרוכז של פרחי אביב. אח שלי מת. המרכך הסיר כתם של משהו טעים מהחולצה של הבן שלי. אח שלי מת. מדברת עם אחותי. אח שלנו מת. מדברת עם אמא. אח שלי, הבן שלה מת. יש רוקדים עם כוכבים. אח שלי מת. הולכת לישון. אח שלי מת. קמה בבוקר. אח שלי מת. 270 ימים. אח שלי מת. מת לי. אח שלי. מת. מת אח שלי. היה לי אח והוא מת״. כך פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה לפני 59 ימים.
כבר 327 ימים שאנחנו רוקדים בין ערות לשינה, ואותה תחושה, אז מאותו יום נורא, שאין הורים למדינה הזאת, עדיין נותרה. אי אפשר יותר להסיט את המבט.