לפני כך וכך חודשים, עת סשן קורונה קשה, המליץ לי חברי הטוב בעולם לצפות בסדרה "רק רוצחים בבניין" (דיסני+). יש סדרות טלויזיה ("רק רוצחים, לדוגמא), שמסוגלות להעביר מחלות קשות כמו קוביד. שלוש עונות וכמה ימים מאוחר יותר, חזרתי לבריאות איתנה.
הסדרה הזאת, על הייחוד הכל כך קוסמי ובלתי הגיוני שבה, חוזרת עתה לעונה רביעית. בעונה הזאת חוזרים שוב ל"ארקוניה" בניין ניו-יורקי שהוא מיקרוקוסמוס בפני עצמו. עולם נפרד עם דירות, כוכים, תעלות ומעברים, שאפילו אלה שנולדו בו, לא מכירים כל פינה ופינה בו.
ב"ארקוניה" מתגוררים צ'ארלס, אוליבר ומייבל, השניים הראשונים גברים בני הגיל השלישי שתהילתם מאחוריהם והשלישית, צעירה, (שבעונה הזאת היא חסרת בית אחרי שאיבדה את דירתה בבניין). יחד הם חוברים כדי לפתור תעלומת רצח שמתרחשת בתחילת כל עונה מחדש ב"ארקוניה", תוך ששילוב המוחות שלהם, על חולמניותם והפרקטיות שלהם, מביאה אותם לרוצח. את הדרך ואת התוצאה הם מפרסמים בפודקאסט שהם מקליטים ולפודקאסט, כמו בעולמות הפודקאסטים, יש מעריצים.
בעונה הרביעית והחדשה נדמה שמערכת היחסים הנשכנית-מלאת ההומור השחור, האופיינית כל כך לניו-יורקים, עברה מהפכה. עתה הם גוש אחד ומאוחד, שנוסע יחד ללוס אנג'לס לאחר שקיבלו הצעה להפוך את הפודקאסט המצליח שלהם להפקה קולנועית. מפיקה הוליוודית מבקשת לרכוש את הזכויות על הסיפור שלהם וכבר בפרק הראשון הסאטירה חוגגת.
"רק רוצחים בבניין" כל-כך מצויינת, שהיא עובדת מעולה גם בלי הכוכבים המגה-גדולים ומפורסמים שמשתתפים בה (היוש מריל סטריפ, אווה לונגוריה ועוד כמה). אם כי בפירוש אפשר להבין מדוע כוכבי הוליווד רוצים שגם בהם ידבוק ניחוח ההצלחה.