איזה שבוע עבר עלינו. הוא עדיין לא נגמר כמובן, אבל אנחנו בדרך לשם. סימני שאלה כבירים בצפון, המצטרפים לסימני השאלה שכבר יש לנו, ופתאום – עוד מלחמה נוספה לארסנל. מלחמה שאולי מוטב היה להתחיל כבר הרבה קודם כדי שגם תושבי הצפון יוכלו לשבת מול הנטפליקס בבית שלהם, ולא בבית מלון. אז רגע לפני שאני מתפנה לניקוי הקפה ששפכתי בדרך לממ"ד אתמול בבוקר, להלן המלצתי להפעם.
ניחשתם נכון, צפיתי ב'אלן דג'נרס: לאישורך' (Ellen DeGeneres: For Your Approval), מופע הסטנדאפ החדש של הקומיקאית, זוכת פרס האמי ומגישת התוכנית הנושאת את שמה, שרצה במשך 19 שנה. הסיבה לסוף דרכה של דג'נרס בת ה־66 מול המסך התפוצצה אי שם לפני 3 שנים, אחרי לא מעט טענות הנוגעות להתעמרות בעובדיה, ליחס גזעני כלפיהם ואפילו להטרדה מינית ויצירת סביבת עבודה רעילה. בואו נאמר שארצות הברית של שנות האלפיים משתדלת לא לקבל התנהגויות כאלה יותר אחרי יותר מדי שנים של דוגריות אמריקאית צורבת.
מחפשים בינג' לחג? יתכן שפספסתם את הסדרה המטלטלת הזו | נטפליקס
מפלצות או קורבנות? "הסיפור של לייל ואריק מננדז" – טרגדיה משפחתית | נטפליקס
הפעם, לראשונה באופן רשמי, שוב ניצבת אלן מול המצלמה והקהל שהיה לה לבית, ומגיבה על הטענות והבעיטה שספגה בדרך החוצה, זאת כחלק מספיישל סטנדאפ שעלה לנטפליקס ממש לא מזמן. בתפריט: החיים שאחרי, התחביבים הטרחניים של המבוגרים מבינינו (גם אני אוהבת לטפל בגינה במרפסת שלי, הכל בסדר), ואתנחתא קומית פה ושם, כזו שמזכירה את התוכנית שכל כך אהבתי לצפות בה בכל צהריים.
אני מודה, אלן חביבה עליי במיוחד. הערכתי את האומץ שלה לצאת מהארון בימים בהם אמריקה לא הייתה מוכנה לקבל מישהו שאינו מתיישר עם הינקי הטיפוסי, ועוד לטפס למעלה על אפם וחמתם של כל המקטרגים. אהבתי את הריקודים, הראיונות שתמיד היו מעניינים, ובעיקר את השיחות הרציניות שלה עם ילדים. בזה אני עדיין צופה. אבל מצד שני, התעמרות בעובדים היא משהו שאני, או כל אדם נורמלי, לא יכולה לקבל. בטח לא כשמדובר במקום עבודה כל כך נחשק לכאורה, ובעובדים שמרגישים שהם מגיעים לפסגת העולם ואז מגלים שהנוצץ הוא ממש לא זהב. גג ציפוי מתקלף משיין.
המופע הנ"ל היה חביב. היו רגעים שצחקתי מעט, כנראה בגלל הנוסטלגיה. אבל ברגע שאלן ניסתה לתרץ את פעולותיה בטענה שלגבר זה לא היה קורה, ושכל הסיפור הגדול הוא שהיא פשוט אדם לא נחמד, אני איבדתי עניין. המשכתי עבורכם, אבל בלבי כבר לא הייתי שם. הכי קל להגיד שהעובדה שהיא אישה הנמנית על קהילת הלהט"ב הכשילה את צעדיה, ועוד יותר קל להגיב באופן רפה, באמורפיות ובמתק שפתיים על מקרים שככל הנראה הרסו חיים של אנשים.
וכאן בא שוב הסיפור של האם מפרידים בין האומנות של מושאי הערצתנו להתנהגויות האיומה שלהם, או לא. AKA מייקל ג'קסון, זוהר ארגוב, יו ניים איט. במקרה הנוכחי היציאה הזאת לאור הרגישה לי מעט מדי, מאוחר מדי, בווייבים של להכשיר את מה שהיא עשתה בטענה שהיו גם דברים טובים בדרך. לא קניתי.