השחקנית ליהיא ברוך לוהקה לסדרת חלומותיה ״המפקדת״, אך מיד לאחר מכן הגיע שבעה באוקטובר והפך את עולמה, כמו רבים במדינה. היא ספגה שתי אבדות של חברים קרובים שנרצחו במסיבת הנובה והקיבוץ בו העבירה את ילדותה, קיבוץ אורים שבדרום, הוחרב. בראיון מיוחד ל״מעריב״, סיפרה בבכי על התחושות הבלתי ניתנות לעיכול, על המורכבות לשחק תפקיד קומי מיד לאחר הטרגדיה הקשה שעברה והאופן בו היא מנסה בכל רגע להשמיע את קולה ואת הצורך בעסקת חטופים בהולה.
בואי נחזור לרגעים בהם הודיעו לך שקיבלת את התפקיד.
״התפקיד הראשון שלי היה בסרט ׳המשלחת׳ של אסף סבן. ׳המפקדת׳ למעשה זו הסדרה הישראלית האהובה עליי. בזמן האודישנים התפללתי, לא העלתי על דעתי שאתקבל. ממש בודדים קיבלו אודישנים, והסוכנת שלי הצליחה להשיג לי אודישן. היא אמרה לי ׳את חייבת להפציץ׳. בהתחלה עשיתי אודישן לדמות של ׳רון׳. אנחנו שלוש מ"כיות חדשות. אנחנו קצת ׳המגעוליות׳. בגדול אני לא האמנתי, גם הייתי כל כך מוזרה באודישן שאמרתי ׳אין מצב שאקבל את זה׳. מרוב התרגשות התבלבלתי בטקסט והייתי יצורה באודישן. מרוב שבא לך משהו את לא מצליחה להשתלט על עצמך. והייתי בטוחה שזה לא שלי. אמרתי לסוכנת שלי שזה לא שלי, ואז היא מתקשרת אליי ואומרת לי ׳על מה את מדברת?׳. אני מאוד מאמינה שמה ששלי שלי, ושיצאתי מהאודישן הזה בכיתי יומיים מהמחשבה שזה לא יהיה שלי מרוב שהתאהבתי בדמות ורציתי להיות חלק. ואז הרימו אליי טלפון ואמרו לי קיבל. מרוב הלם לקח לי 10 דקות להבין שזה באמת קורה. לא הצלחתי לישון בלילה״.
מדובר באחת מהסדרות הראשונות שחזרו להצטלם מיד לאחר השבעה באוקטובר. בראיון שקיימתי עם אלונה סער, שמשחקת את התפקיד הראשי בסדרה, היא סיפרה על כך שלמזלה היא נכנסה שוב לנעליים מוכרות. אבל אם היא הייתה מתחילה לגלם דמות שעדיין לא עברה איתה דרך – זה היה מורכב יותר. תספרי לי על התחושות שלך בתוך זה.
״האמת שזה היה הדיסוננס הכי גדול בעולם. פתאום הגיע השבעה באוקטובר (בוכה) ונרצח לנו בנובה חבר בשם דן אריאל, וגם בצבא אני הדרכתי בפנימיה וחניכה שלי נרצחה בנובה. וגם המשפחה שלי גרה בקיבוץ אורים בדרום, והם בסדר בגלל שיש להם בסיס ממש מול הקיבוץ, והמחבלים העדיפו לפנות ימינה לבסיס. וזה נורא וזה מה שהציל את המשפחה שלי. זה היה מאוד קשה גם החוסר ודאות של כל הדבר הזה. אני ממש הרסקתי מזה – פתאום שום דבר אחר לא היה חשוב. אני לא ידעתי אם אני מעדיפה לשמוע שחטפו אותם או שפשוט קיבלו כדור. זה המקום הכי נמוך שהייתי בו בחיים שלי. ופתאום ׳המפקדת׳ נעלם בתוך הסיטואציה הזאת. ואז אמרו לנו שמתחילים לצלם בנובמבר – בין הסדרות הראשונות שיצאו לצלם – והייתי בלחץ במיוחד בגלל שהדמות שלי היא הכי קומית של העונה. ואמרתי איך אפשר להביא משהו מצחיק כשאנחנו במקום כל כך נמוך?
"יום הצילום הראשון היה לא קל לכולם. גם אני, השחקנים ואנשי הצוות – אם זה לא להלוויות אף אחד לא באמת יצא מהבית. והשאלה איך אנחנו אמורים לתפקד? איך אפשר לשחק דמות קומית? אבל בסוף בדיעבד הסדרה הזו ממש הצילה אותי. היא הכריחה אותי לחזור לשגרה להתעסק בדבר שאני הכי אוהבת בעולם – ובסוף זה החלום שלי – זה הוציא אותי מאיזה מעגל מאוד חשוך (בוכה) זה נתן לי בריחה. זה הוציא אותי מהבית, אני לא יודעת מתי הייתי יוצאת מהבית אם לא זה. את שומעת אותי בוכה, זה גם נורא טרי. (בוכה) אני גם מרגישה שעד שהחטופים לא יחזרו הביתה אי אפשר להתחיל להחלים אפילו קצת עד שהם חוזרים הביתה. אני לא מאמינה שכמעט אנחנו סוגרים שנה. היה לנו חטוף מהקיבוץ. אבל הסדרה הזו ממש הצילה אותי – היא ממש הייתה האוויר לנשימה שלי – הקביים שלי בתקופה שלא הצלחתי לעמוד על הרגליים״.
״עדי מייזל ז״ל, הייתה חניכה בפנימייה שהדרכתי בה שהייתי בצבא. בגדול זה כפר נוער אנחנו קמים איתם והולכים איתם לישון והייתי איתה שם שנה וחצי. היא הייתה בנובה היא הלכה לרקוד עם החברה שלה, היא מהר מאוד הבינה שצריך לברוח. ובהתחלה השם שלה הופיע ברשימות נעדרים, ואז אף אחד לא מצא אותה. ואז כמה ימים לא ידענו מה קורה – ואחרי כמה ימים התגלה שעדי הצליחה לברוח ממתחם המסיבה באוטו עם עוד אנשים, ופשוט על הכביש בדרך הביתה מחבלים ירו להם על הרכב, והיא קיבלה כדור בראש ומתה במקום. ובגלל כל הבלאגן מצאו אותה אחרי כמה ימים. כן וזהו וזה הזיה ואני עד עכשיו לא צריכה להאמין לזה שזה נכון. והמוח שלי לא מצליח לקלוט את זה – זה אבסורדי מדי. הדבר היחיד שאני מתנחמת בו כביכול שזה היה במקום וההערכות זה שהיא לא סבלה. למרות שאני לא רוצה לחשוב כמה היא פחדה. פגשתי את אמא שלה לא מזמן, ציינו לה יום הולדת – המשפחה שלהם הכי חזקים – אמא שלה הכי חזקה. היא הכי ידעה מי היא – הכי הובילה את הצעירים בפנימייה הכי לא התביישה להיות גם טום בוי וגם נשית, ואמא שלה ממש מובילה את הדרך שלה. חשוב לי שאנשים ידעו מי הם, עם כמה שזה קשה לדבר עליהם״.
״אני בזוגיות כבר שש וחצי שנים, ודרך הבן זוג שלי הכרתי המון חברים. ואת דן אריאל הם הכירו בצבא והוא פשוט נכנס לחבורת חברי הילדות שלו – וזה לא כזה רגיל. אבל הוא נכנס והוא היה חבר – את יודעת, מגיל 18 כל סופ״ש נפגשנו, ובהתחלה אמרו לנו שיש מסיבה בדרום. עכשיו מי מעלה על דעתו דבר כזה, ואמרו לנו שדן נמצא. את אומרת לעצמך ׳אני סומכת עליו הוא יצליח לצאת מזה׳. לא האמתי שיקרה לו משהו ולאט לאט הגיעו הפרטים והוא היה מנותק קשר. ומרוב הכחשה הייתי בטוחה שהוא בסדר. המוח שלי לא הצליח לקבל את זה. ואז חבר שלו שהיה איתו במסיבה ואמר שראה שזרקו עליו רימון ושלקחו אותו. ולא ידענו אם הוא חטוף או לא. ואז שלושה ימים שהרגישו כמו נצח, הכי ארוכים שהיו לי בחיים, הודיעו לנו שזיהו אותו ושהוא לא נחטף אלא נרצח. וקברנו אותו וזה היה מזעזע. חצי מהחבורה גם לא יכלו לבוא הם נלחמו״. ״זה היה נורא – ואנחנו עדיין כחבורה לא באמת התמודדנו עם זה. אנחנו מחפשים איך אנחנו יכולים להנציח – וזה עדיין כל כך טרי לנו. עדי ודן היו אנשים שחגגו את החיים וזה נורא ואי אפשר לעכל את זה״.
״כל מי שאי פעם ביקר בקיבוץ – זה גן עדן. את יודעת כשהייתי קטנה, וגדלתי ויכולתי לנסוע עצמאית – הייתי נוסעת לקיבוץ זה המקום הכי שקט הכי יפה הכי בטוח. ופתאום לשמוע שהדבר הנוראי הזה קרה. זו טראומה שפלשו לך לבית, למדינה וגם הרסו לך את הפינות גן עדן האלה. את יודעת שזה הדבר הכי מיוחד שהוא רק שלנו – הקיבוצים. ושדבר כזה יקרה במקום כזה – זה הדיסוננס הכי גדול שיש״.
את הולכת להפגנות? משמיעה את קולך למען החטופים?
״אני חושבת שצריך עסקה עכשיו. אני הולכת להפגנות אני מעלה ברשתות. אני לא מפחדת להשמיע את דעתי – כשאומרים לי ׳האם זה שווה את זה?׳ זה יכל להיות כל אחד מאיתנו, אני לא חושבת אם אמא שלך הבן אחותך סבא שלך אני לא חושבת שהייתה יכול לשים מחיר על הדבר הזה. בסוף אני חיה במדינה ואני רוצה לדעת ששומרים עליי. מה זאת אומרת? זה אזרחי ישראל שנחטפו משטח ישראל. ואני חושבת שהזמן נגמר – אנשים מתים. אין תירוץ לא להחזיר אותם – אני חושבת שאם לא יחזירו אותם אז לא יהיה שום אמון במדינה. אני לא מרגישה ביטחון במדינה שלי, ואני לא רואה איך משהו יכול להרגיש ביטחון כשהחטופים עוד שם שנה שלמה! זה מטורף!
״כשהם נחטפו הייתי בטוחה שהם עוד רגע חוזרים – וכשאמרו בחדשות שיכול להיות שזה יימשך שנה אני פרצתי בבכי. אני לא רואה איך אפשר להיות בטוחים במדינה שהיא נותנת לחטופים למות בשבי. כשראיתי את התיעוד של המנהרות לא הצלחתי לנשום״.