איתי אנגל, כמו תמיד, מביא ל"עובדה" מסמך טלוויזיוני מרתק על המלחמה הקשה בדרום לבנון. להבדיל מעיתונאים שמגיעים דרך יח"צ של דוברות צה"ל לשטחי לוחמה, לתעד נקודתית לכתבת חדשות כשהם נכנסים לשטח ממוגן אחרי שטוהר היטב על ידי חיילי צה"ל, אנגל לעומתם ניצב תמיד בחזית, בקו הראשון יחד עם הלוחמים, עצמאי בשטח ומתעד לנו בזמן אמת את הסכנות שהלוחמים חשופים אליהן, את הרגשות והפחדים שלהם. אם נדמה לנו לעיתים שניר דבורי הוא שומר הסף של הצבא, פה קיבלנו מסמך עיתונאי נקי ושהציבור ישפוט.
מרגש לראות את הגיבורים שלנו, גברים במלוא תפארתם, שיחזרו משם במקרה הטוב בריאים בגופם אבל פצועים בנפשם. אלא שאותם גיבורים נאלצים לחזור לשם שוב ושוב כל כמה שנים וצוברים אבדות כואבות נוספות, כי עד היום לא נמצא פתרון מדיני אמיתי. זה גם הקו המנחה של אנגל בכתבה, ושאלת השאלות שחוזרת על עצמה: האם יחזרו לחולה עוד כמה שנים?
לא בכדי בחר אנגל להראות את הכניסה שלו לאותה עיירת טרור בלבנון מלפני 18 שנים והציג את הכניסה הקודמת שלו עם לוחמי צה"ל לארץ הארזים, כדי להמחיש איך הפזמון חוזר על עצמו. נדוש אבל מצער - האם אנגל יחזור ללבנון גם בפעם השלישית? כנראה שכן. אפילו אנגל עצמו, למוד הקרבות, שנכנס לקוסובו, פקיסטן, אפגניסטן, עיראק, רוסיה ואוקראינה, נראה כבר לא נרגש מעוד כניסה לשטח קרבי מסוכן.
אחרי כל מה שראו עיניו במלחמות אכזריות ברחבי העולם, אפילו העיתונאי פיתח סוג של אדישות לסכנות ולמראות הקשים והיה מעדיף לוותר על עוד כתבה, טובה ככל שתהיה, כשישראל היא נושא הכתבה.
התיעודים של הלוחמים מטהרים בית אחר בית היו קשים לי במיוחד לצפייה, לדעת שבני משפחה שצפו אמש בכתבה כשיקיריהם לוחמים כעת בשטח, מבינים ורואים עד כמה הם נמצאים בסכנה של ממש. רק אמש לפני שידור "עובדה" הותר לפרסום על עוד שישה לוחמים שנפלו בהיתקלות עם מחבלי חיזבאללה בלבנון, על עוד שש משפחות שהתפרקו ברגע אחד.
אני לא מומחית צבאית, ובכל זאת כאזרחית פשוטה מן השורה, עלו לי לא מעט שאלות על התוכנית הצבאית של צה"ל. ואני תוהה בקול: אין לנו חטופים מוחזקים בלבנון, מדוע צריך לעבור בית אחר בית כדי לטהרו? למה לסכן את מיטב בינינו בשביל לחסל עוד מחבל חיזבאללה עלוב, שאחריו יקומו עוד עשרות אחרים? למה לא להנחית עוד פצצה בעזרת חיל האוויר או חיל הים מבלי לסכן את חיי לוחמינו, במיוחד עכשיו כשיש לנו גיבוי מלא מארה"ב?
אנגל גם מציג בכתבה את ההתבססות של התנועה השיעית באזורים האלה, חושף את כמות הנשקים והאמל"ח שנמצאים בבתי הספר בדרום לבנון, בדיוק כמו בעזה, רק בעצימות גבוהה יותר. בעזה עוד שלטנו בכניסת האמל"ח, אבל היינו עם אפס שליטה על מה שנכנס ללבנון מהים, היבשה והאוויר. לבנון זה איראן על גבול הצפון - למי שהיה ספק, איראן היא האויב שלנו, שמקיפה אותנו מהדרום בעזה עד הצפון בלבנון. איך שלא נסתכל על זה, איראן יושבת לנו בגבול לבנון, עם אותם סמלים ואותם דגלים.
התמונה שמוצגת לנו כי חיזבאללה נחלש וצה"ל ידו על העליונה במלחמה בלבנון מקבלת גוון אחר לגמרי בכתבה של אנגל, כשהוא מתעד מתוך הלוויה את המוני פעילי חיזבאללה שקוראים לרצח עמנו. הם לא נראים ארגון טרור מובס שרוצה להגיע להסדר מדיני; הם נראים צמאים לדם ומלאי שטנה ונקמה.
ואם כל הלוחמים שאיבדנו היו לשווא, בשביל להרוס להם עוד כמה בתים בדרום לבנון, לפגוע באמל"ח ובמנהרות, הרי זה רק עניין של זמן עד שכל אלה ייבנו מחדש.