לקום בבוקר סתווי ונעים, לפתוח מחשב ולקרוא על קרב הלודרים בין יאיר נתניהו לאופירה אסייג - נו, איך לומר, כבר היו לי בקרים קשים ועצובים מזה. ואחר כך פורצת לזירה מירי רגב - זה באמת כבר עושה לבנאדם שיר מנדולינה בלב. שלא ייגמר, הוא רק נושא תפילה בלבו. שלא ייגמר.
קצפו של נתניהו הצעיר יצא לו כזכור בעקבות הראיון שערכה אופירה עם אורנה פרץ מקריית שמונה, שהתפרצה לדבריו של אבא נתניהו. לא צפיתי בראיון - מטעמי היגיינה ואיסור מפורש של הרופא אני לא צופה בתוכנית של אופירה וברקוביץ'. זכורני כי פעם אחת בלבד הצלחתי להשלים 4(!) דקות תמימות של צפייה בתוכנית, וגם פרק זמן קצרצר זה היה בו די כדי ללמד אותי על שיקול הדעת השגוי שמפעילים קברניטי קשת כשהם משדרים את "אופירה וברקוביץ'".
אני מניח כי הכל יסכימו שלא מדובר כאן בסוגה עילית של טלוויזיה, שהמגישים הם אנשי עומק והגות שבראש וראשונה הכבוד לזולת הוא הלפיד המנווט את דרכם. מי יודע, אולי ביקום מקביל היה קם אחד מראשי קשת בישיבת הנהלה ואומר: חברים נכבדים, אולי די? הרי יש לנו ילדים בבית שצופים בטלוויזיה. אולי נציב לעצמנו איזה גבול? אולי הגיע הרגע להגיד שאת הדבר הזה אנחנו לא משדרים? הרי יש לנו כבוד עצמי כאנשי מקצוע. ברור לנו כי עילת השידור היא בורות וגסות וצרחנות ושאר תכונות נוספות שלא היינו רוצים לראות סביבנו, אז אולי נאמר לעצמנו די? אולי נעשה את המעשה המכובד ונזיז את אופירה וברקוביץ' למקום הראוי להם, רחוק מהמסך שלנו ככל שניתן?
אבל מכיוון שלא ביקום מקביל אנו מתגוררים אלא ביקום נוכחי מאוד, ייתכן כי גם כאן אנשי קשת טועים עד מאוד. אם הם נהנים ממספרי הרייטינג ומכל דבר אחר לא מעניין, מדוע להסתפק באיפוק הכמעט בריטי של ברקוביץ' ואופירה כשאפשר להוסיף חמימות לבנטינית לעניינים.
הרי ידועות התוכניות בארצות הברית שבהן המשתתפים והמשתתפות מגיעים עד כדי מכות ממש באולפן, אז מדוע לא לאמץ את הרעיונות המתקדמים הללו גם כאן? נגיד, אפשר לצרף כאמור את מירי רגב לצוות המראיינים, או את בנצי גופשטיין, ולתוכנית הראשונה לזמן לראיון את חנין זועבי. מה, לא יהיו מכות בתוכנית כזו? ברור שיהיו.
והרייטינג הרי יהיה בשמיים. כל בית בארץ יחכה לתוכנית הבאה בכיליון עיניים. יביאו זוגות בוגדים ואפשר גם לערב חיות, למה לא? נגיד מישהו משומרי משקל ואריה מהספארי שהורעב במשך שבועיים. כל ריב ומדון וסכסוך וזוהמה להביא לאולפן. הרייטינג יהיה בשמיים. למה להסתפק באופירה וברקוביץ' החלביים?
***
"אישה של בית", כאן 11, 5.11
מה שאמור להיות סרט המתאר את היות האישה הגרוזינית כרכוש הנשלט בידי הגבר הוא בעצם תיעוד של שלושה דורות במשפחה לא מתפקדת. עצוב ולא ממוקד.
"אישה של בית", שזכה בפרס השופטים בפסטיבל דוקאביב 2018, מבטיח לתאר דרך הסיפור האישי של הבמאית ג'יין ביבי את היות האישה הגרוזינית רכוש נשלט על ידי אביה, המועבר בהמשך לבעלה, ואת שיתוף הפעולה של הנשים עם הקוד הגברי במשפחה. השופטים שהתלהבו מהסרט כתבו בנימוקיהם לזכייה כי "בזה אחר זה ג'יין חוצה את גבולות הטאבו שהציבו לפניה ערכי המסורת וסוללת דרכים קולנועיות חדשות ליצירת דיוקן בלתי נשכח של האהבה שיכולה להתקיים בין שלושה דורות של נשים". סוף ציטוט.
כל זה נשמע מרשים, אבל סובל מבעיה קטנה אחת - זה לא נכון. לא ש"אישה של בית" הוא סרט בלתי מעניין. הוא בהחלט לא מבריח את הצופה מהכיסא. אבל לכל התארים המפוצצים שמעניקים לו השופטים - דרכים קולנועיות חדשות, דיוקן בלתי נשכח, אהבה שיכולה להתקיים שלושה דורות - אין זכר בסרט.
בעיקר יש בסרט שלושה דורות של משפחה לא מתפקדת. לעניין זה מנהגי העדה הגרוזינית חסרי משמעות.
הזכות למשפחתיות צולעת אינה שמורה לעדה זו או אחרת, ויש לה פיזור נרחב, ברוך השם, בין כל העדות והעמים. במשפחתה של ג'יין ביבי בעלה של הסבתא אינו מופיע או מוזכר לבד מהופעה בודדת בתמונת דיוקן על מזנון התמונות, וככל הנראה כבר נפטר. בעלה של האם, גבר אלים ומתעלל לפי ג'יין ואמה, חי בנפרד מהאם יותר מ–20 שנה. ג'יין, שבתחילת הסרט חיה ללא נישואים עם אבי בנה, ישראלי ממוצא אתיופי, נפרדת ממנו. הנה הם ביחד, וברגע הבא פרודים - דילוג שהסרט אינו מנמק את סיבתו.
אין כאמור בכל אלה פירוש וקישור למנהגי העדה הגרוזינית כפי שנאמר בהבטחה. אנו מקישים שג'יין הייתה מרדנית מלידה: סירבה לפגוש בחורים שאמה ביקשה להכיר לה, שירתה בצה"ל, חיה עם בן זוג מחוץ לעדה והביאה עמו ילד לעולם. אבל מעבר לכך, כל חומר הגלם הזה אינו מועלה על השולחן ומתפתח לכלל דיון של ממש.
איננו יודעים כלל מדוע ג'יין מצלמת את הסרט. היא סוחבת על הגב חוסר מנוח רגשי שמדרבן אותה להציב את המצלמה בפני הסבתא, בפני האם, באירועים משפחתיים, אבל התוצאה שאיתה היא חוזרת לביתה אינה מצדיקה את היציאה ממנו.
אנו עדים לחוסר יכולת לפתח דיאלוג בוגר וקשוב של ממש בין ג'יין לאמה, בין ג'יין לבן זוגה. ואם כבר עולה בידה של ג'יין איזה דבר, הרי שהוא הצדקת ארכיטיפ לא מחמיא לעדה הגרוזינית. ההידרדרות לצעקות ולכעס אורבת מעבר לפינה ומוכנה כל רגע להסתער למרכז החדר. הרגע שבו בלחז, המתגורר בבית הסבתא ושיוכו המשפחתי אינו מוסבר, חובט במצלמה וייתכן שאף בג'יין עצמה, מכיוון שאינו רוצה שהצילום יימשך, הוא מומנט קולנועי מרתק ולא מחמיא.
כעס, צעקנות וכאב נוכחים היטב בסרטה של ג'יין ביבי, אבל גם בתום 72 דקות של צפייה בו הם נותרים בלתי מפוענחים לחלוטין. וככזה "אישה של בית" הוא לא יותר מריאליטי על משפחה לא מתפקדת.
***
מכבי ת"א נגד הפועל באר שבע, ספורט 5 סטארס
מה היה לנו: צריך לברך את ערוץ הספורט על היושרה. לא חיכו הרבה כדי להתחיל להעביר תכנים לערוץ החדש שעולה כסף נוסף. אז לא ראיתי את המשחק. לידיעת מכבי והספונסרים שלה.
ירים את היד כל מי שהופתע שהמשחק המעניין בליגת הכדורסל בין מכבי תל אביב להפועל באר שבע נדד לערוץ החדש ספורט 5 סטארס. האמת, צריך לכבד את ערוץ הספורט על היושר הפנימי שהוא מגלה: בלי להעמיד פנים, בלי להעביר קודם משחקים משניים, חסרי עניין וחשיבות, ואז, לאט–לאט להגיע כאילו במקרה למשחק של מכבי תל אביב מושכת העניין העיקרית בליגה. לא. כבר מתחילת השידורים אנשי ערוץ הספורט נותנים את הנא ישר בעין: רוצים מכבי תל אביב? תנו לנו עוד כסף.
אז אני לא משלם עוד כסף לערוץ הספורט. לא עכשיו, לא אף פעם. גם אם יעבירו לערוץ החדש את שידורי מכבי ביורוליג אני לא משלם. יש גבול למה שהגון לעשות, וערוץ הספורט לטעמי כבר מזמן חצה אותו. לידיעת ערוץ הספורט. לידיעת מכבי תל אביב. לידיעת הספונסרים של מכבי תל אביב ובאר שבע, שאת הפרסומות שלהם במשחק לא ראיתי.