כמו בשנים קודמות, גם השבוע הגיח אהרן ברנע במוצאי שבת מנווה השקט שלו בערוץ הכנסת אל מרקע חברת החדשות ושידר מהעצרת לזכרו של יצחק רבין בכיכר הנושאת את שמו. כמה צפוי, כמה מרגש. מאז השידור הדומע הבלתי נשכח ב־4 בנובמבר 95', ברנע "תפס בלטה" ונעשה מזוהה תקשורתית עם רצח ראש הממשלה.
"שום דבר מיוחד לא היה הפעם בשידור שלי מהכיכר", הוא מנסה לטעון. "כמו בכל שנה השידור משם היה מלווה בהרבה עצב ובהרבה כאב עם מחשבות שבעצם לא למדנו כלום".
באמת "שום דבר מיוחד"?
"טוב, בחברת החדשות חשבו שנכון יהיה כי את שידור הפרידה שלי לפני היציאה לגמלאות אעביר מהעצרת".
שידור הפרידה שלך היה מלווה בהבזקי זיכרון משידוריך הרבים בעבר?
"ממש לא. כשאני עושה שידור, אני מרוכז אך ורק בו".
באותו רגע לא דגדג לך לבטל את הודעת הפרישה או לדחות קצת את הקץ?
"בכלל לא. אני בן 74 כעת, וכפי שכתבתי לחבר'ה במערכת, הגעתי לגיל שבו השנים נערמות עלינו. אם כך, החלטתי אחרי 25 שנה בערוץ לפנות מקום לדור הצעיר. כאן אין חוכמות: את חברת החדשות יש לחדש".
רק "לפנות מקום"? לא התעייפת במרוצת הזמן?
"אני לא עייף, ולדעתי אני עדיין יודע לרוץ יותר מכל אחד אחר. עד שהם עושים צעד, אותי כבר לא רואים. גם הצעירים".
מאיזו תקשורת אתה נפרד כעת?
"יש לי דעה מאוד מגובשת באשר לתפקיד התקשורת, במיוחד הטלוויזיה, במדינות דמוקרטיות. לדעתי, תפקידה להציב מראה בפני הצופה - או ברדיו בפני המאזין - ולומר לו 'כך אתה נראה'. בצורה זו חינכתי את עצמי ואת אלה שעברו דרכי. לדאבוני, לא מעטים מציבים את המראה מול עצמם מתוך מחשבה מוטעית שהם במרכז".
דבריו הבאים של ברנע, המכונה בפי כל אהרל'ה, משקפים ללא סייג את דרכו הבלתי מתפשרת בעולם התקשורת. "יש המון דברים בתקשורת שהם לגמרי מיותרים, עם רכילות וכניסה לחיי הפרט כי צהוב מוכר", הוא מתריס.
זה מפריע לך?
"אני משתדל להתעלם מזה. מבחינתי - אמרו, אמרו. כך הרכילות. כך הפייק ניוז מבית מדרשו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. זה קורה בעולם שבו האנשים הפחות מתורבתים והפחות משכילים מנצחים את היותר משכילים, היותר מחונכים והיותר מבינים. תהליך ההתבהמות, שפרופ' ישעיהו ליבוביץ התריע מפניו לפני שנים, מתממש כיום ומתנקז לתקשורת".
אתה מהחתומים על יוזמת ז'נווה והיית ברשימת מרצ לכנסת?
(צוחק) "לא! זה אהרן ברנע אחר, תושב חולון. אני לא יכול להיות פוליטיקאי מצליח, אומר לך למה: מפני שאני לא הולך לדברים שמראש אני יודע שאכשל בהם. לפוליטיקאי מצליח צריך להיות פער גדול בין ה'אני מאמין' הפנימי שלו לבין ה'אני מאמין' שהוא מציג בפני הציבור. במקרה שלי הפער הזה יכול להיות מקסימום ראש סיכה. היו אלי כמה פניות להיכנס לפוליטיקה ואותן דחיתי על הסף בלי לחשוב מחשבה שנייה".
כלומר, מי שבנה עליך בתור יאיר לפיד מס' 2, טעה בכתובת?
"טעה בגדול. אומנם יאיר לפיד החליף אותי בהנחיית 'אולפן שישי' בטלוויזיה, אבל אני לא החלפתי אותו ולא אחליף בשום דבר".
ארטיסט לא ממומש
ביתו הטלוויזיוני האחרון של ברנע, מאז שובו בקיץ 2014 משליחותו השנייה בארצות הברית, היה בערוץ הכנסת, שעד כה הופעל על ידי חברת החדשות של ערוץ 2, שהוא היה ממייסדיו. כשאני תוהה אם הערוץ הפרלמנטרי, הרחק־הרחק מזרקורי הרייטינג, היה מבחינתו ארץ גזירה או מקום של גלות מרצון, הוא מבטל אפשרות זו במחי יד. "לא גזירה ולא גלות", הוא פוסק באחת.
אז מה?
"כשחזרתי אחרי שש שנים וחצי מהשליחות בוושינגטון, המגמה הייתה שאעשה תוכנית יומית בת חצי שעה של אחד על אחד, סטייל תוכניתו היומית של לארי קינג. לשם כך אנחנו, בחברת החדשות, היינו אמורים לקבל רצועת שידור מבעליה, הזכייניות קשת ורשת. אבל אז, כשלא ידעו מה יהיה, אף אחד לא היה מוכן להתחייב לשום דבר. היה זה רעיון של המנכ"ל שלנו אבי וייס, בחור נבון: במקום ללכת על התוכנית היומית המדוברת, לשדר שתי תוכניות שבועיות בערוץ הכנסת, שממנו לוקחים תוכניות לכל הערוצים".
הוא הציע. ואתה?
"קפצתי על ההצעה ומה זה נהניתי משתי התוכניות. ב'מחוץ לזמן' ראיינתי אנשים מעניינים מכל תחום אפשרי, וב'היו ימים' ראיינתי אנשים די מבוגרים שתרמו תרומה כלשהי למדינת ישראל".
ברנע - שבראיון קודם שלי איתו, בקיץ 96', הצגתי אותו כ"מקצוען שבחבורה" - מיצב את עצמו דווקא בערוץ הכנסת דל הצפייה הרבה מעל מנחי תוכניות ראיונות מקבילות. בראיונותיו הוא מתגלה כידען חסר פשרות, לא רציני מדי ולא קל דעת שגולש אל הצהוב, לא מתנשא בפומפוזיות מעל מרואייניו וגם לא מסתחבק איתם עד כדי התבטלות עצמית.
כמראיין יודע ברנע לרתק את צופיו גם כשאיננו אומר מילה. הוא יושב מול מרואייניו קפוץ שפתיים, ולא פעם המימיקה שבפניו ובעיניו עושה למענו את העבודה, ובכך בא לביטוי הארטיסט הלא ממומש שבו. כישרון זה ניתז ממנו גם כמרואיין, תוך כדי השמעת חיקויים מבריקים של הדמויות שהוא מספר עליהן.
כעת, לכבוד הפינאלה שלו בערוץ 2, שצוין כאמור במוצ"ש בשידור מהעצרת בכיכר ויצוין הערב בראיון חגיגי עם אילן לוקאץ' ב"אולפן שישי", אני יוצא עם ברנע למסע מרתק של דפדוף באלבום הזיכרונות שלו.
הוא בא לעולם בקיץ 44' כאהרן זילברשיץ להוריו שרגא (טכנאי שיניים בקופת חולים) ושושנה (אחות במקצועה), יוצאי פולין. ל"ברנע" הפך בצעירותו, כשחויב בהמצאת שם עברי לצורך קבלת דרכון דיפלומטי ממשרד החוץ. "קראתי בלילה את ספרו של משה דיין על מבצע סיני, שבו הזכיר את קדש ברנע, וכנראה נתקע לי הברנע הזה בראש", הוא נזכר. "זה היה המזל שלי. בוודאי לא היו מאפשרים לי לשדר עם השם זילברשיץ".
ברנע גדל בחיפה, וחלק ניכר מילדותו העביר במסעדה הביתית של דודתו, אמו של השחקן שמוליק סגל. "מגיל 8 שמוליק, שאני זוכר אותו כדוד נפלא, היה לוקח אותי לכל הצגות הבימה שהגיעו לחיפה", הוא מספר. "מאחורי הקלעים הכרתי את מסקין, רובינא וחבריהם. מביניהם אני זוכר במיוחד את שמוליק רודנסקי נכנס למסעדה ושואל בקולו הרועם ביידיש אם יש קרטופלך.
"שמוליק החדיר בי את אהבת התיאטרון, והייתי הולך להצגות גם בלעדיו. כך ראיתי עשר פעמים, אני נשבע לך, את הצגת 'החייל האמיץ שווייק' של תיאטרון אהל בכיכובו של מאיר מרגלית. אם תגיד לי, אוכל להציג לך על הרגע את הסצינה הראשונה בהצגה הזאת".
"שמע עוד סיפור", מוסיף ברנע. "אבא שלי, שהיה אנטי־דתי וחבר הליגה למניעת כפייה דתית, לא רצה לארגן לי בר מצווה. אז דודה שיינדל, אמא של שמוליק ושל יוסי, עשתה לי בר מצווה אצלה במסעדה".
וואחד סקופ
הוא למד בבית הספר הריאלי מ־א' עד י"ב. "הריאלי השפיע לי על כל דבר בחיים", מספר ברנע. "אני אף פעם לא מאחר לפגישה, מילה שלי, אפילו בא לפני הזמן. אני לא אומר משהו שלא למדתי אותו ביסודיות קודם לכן. כן, ביסודיות. כשהורו לנו לחבר חיבור שנתי בחופש הגדול בין השביעית לשמינית, כתלמיד המגמה המזרחנית בחרתי לכתוב על הדרוזים בישראל, ולשם כך הגעתי עד לשכת היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה בירושלים".
מה הביא אותך מהמשפחה הפולנית שלך למגמה המזרחנית?
"בכיתה ז' התחלנו ללמוד ערבית בריאלי. דבר ראשון המורה כתבה על הלוח את סימן ההמזה, א' בערבית. אני התאהבתי בצורת האות הזאת - וכולם חשבו שהתאהבתי במורה. ולא רק האותיות, כבר בהיותי נער הבנתי שהדרך היחידה שבה מדינת ישראל יכולה לשרוד במזרח התיכון המלא בערבים היא באמצעות השפה הערבית, שדרכה לומדים גם את התרבות ואת ההיסטוריה".
לימודי הערבית הביאו את ברנע לשרת בחיל המודיעין, שבו הגיע לקצונה ובשירותו שם שימש כמפעיל סוכנים וכחוקר שבויים ביחידה 504. כשהוא נשאל אם עינה אותם בחקירות, ברנע מסתייג. "התנגדתי לעינויים בכל תוקף, ולדעתי מי שמרים יד, איננו אלא פושט רגל מבחינה מוסרית", הוא קובע. "בעיני זאת הייתה טעות חמורה לפרסם בעיתון מתחרה לשלך כתבה שפירטה את שיטות החקירה ביחידה, מה שהיה בזמני סוד כמוס".
"בפעולת כראמה, ב־68', נכנסתי לשם בזחל"ם של דן שומרון שעליו הרכיבו רמקול גדול", הוא מעלה באוב סיפור מאז. "תוך כדי חילופי אש עזים שהיו שם, התפקיד שלי היה להיות הכרוז שקרא לתושבים לצאת מהבתים ולהיכנע".
קודם לכן, כשלמד באוניברסיטה לתואר ראשון בלימודי מזרחנות, הבחין במודעה בעיתון ולפיה מחפשים מועמדים לקורס קריינים. "יצחק איתן ואני נהיינו קריינים מכל המאות שניגשו לקורס", הוא מעיד. ברנע התוודע למיקרופון כששימש כקריין בתוכניות מוזיקה וכשהשתתף בתסכיתי רדיו.
כשב־71' יצא ללמוד מדעי המזרח ובלשנות באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, העביר לצד לימודיו כתבות לארץ, בין היתר על מלחמת וייטנאם ועל התפטרות הנשיא ניקסון. "זה היה בסך הכל רדיו, ושידרתי ממקום מגורי מה שראיתי בטלוויזיה", הוא מודה. "ההתנסות הטלוויזיונית הראשונה שלי הייתה באיזה פאנל שבו השתתפתי. חזרתי ב־76' עם השפעה אמריקאית כלשהי. הדוגמה שלי עד היום היא וולטר קרונקייט. אומרים שיש לנו אינטונציות דומות".
ברנע שב ארצה עם תואר דוקטור (עבודת הדוקטורט שלו עסקה בדיאלקט הערבי של תושבי עזה) כדי לשמש כמרצה לערבית באוניברסיטת תל אביב. מכיוון שהמשכורת האקדמית לא הספיקה לו, קריין במקביל במהדורות חדשות ברדיו להשלמת הכנסה. את תואר הדוקטור הוא מצניע. "כולה עוד תואר אקדמי, מה העניין?", הוא תוהה.
ביקור נשיא מצרים אנואר סאדאת ב־77' הביא תנופה לקריירה התקשורתית של ברנע. "שידרתי לא מעט מהמגעים בין הצדדים", הוא משחזר. "כשנערכו שיחות קמפ דיוויד, נשארתי מטעם קול ישראל לבד בקהיר ונפגשתי שם עם כל אלה שמבחינתי היו לגבי מעבר להרי החושך, ובראשם הסופר נגיב מחפוז, שאותו למדתי באוניברסיטה. את הראיונות מאותו חודש כינסתי בסדרה שנקראה 'שיחות על גדות הנילוס', והביאה לי את פרס רשות השידור".
סקופים?
"היה לי וואחד סקופ, כשסיקרתי את ישיבת ממשלת מצרים שבה הדיח סאדאת את כל השרים, לרבות שר ההגנה גמאסי שהוחלף בכמאל חסן עלי. אז נעמדתי מול הנשיא המצרי עם המיקרופון ושאלתי אותו אם הוא יודע שבישראל מודאגים מכך שהוא העלים את מי שייצג את מצרים בשיחות ה־101. סאדאת השיב בחוכמתו - 'מי שבא במקומו יודע עליכם עוד יותר'.
"לסקופים גדולים שם הגעתי באופן בלתי מתוכנן. יום אחד הוזמנתי פתאום לארוחת ערב שערכה לכל שרי ממשלת מצרים איזו מיליונרית יהודייה מאוד עשירה מאמריקה, שתרמה המון כסף למוזיאון הלאומי המצרי. כששמעה שנמצא בקהיר כתב מישראל, קראה לי. לא אשכח אותה כל החיים. לא רק שהיא ערכה לי היכרות עם השרים שבאו לאירוע, אלא גם דיברה בי נכבדות וכולם קמו ומחאו לי כפיים. בקיצור, יצאתי משם עם מספרי הטלפון האישיים של כל אחד מהם, מה שאפשר לי לפנות אליהם דוגרי בלי הפרעות מצד גורמי ביניים. כך תפרתי לי שורה של ראיונות בלעדיים לקול ישראל".
אהבה בארץ הנילוס
כשנפתחה בתחילת 80' שגרירות ישראל במצרים, קיבל ברנע מינוי של נספח העיתונות בשגרירות. הוא כיהן בתפקיד פחות משנה, עד שעל רעייתו דאז, עמליה ארגמן־ברנע, מי שהייתה שנים כתבת "ידיעות אחרונות", היה לצאת לארץ כדי ללדת את בתם, רעות.
מתברר שלברנע המנוסה לא היה פשוט למלא את תפקיד הנספח. "בתוקף התפקיד היה עלי לייצג את העמדות של ממשלת ישראל, הן כלפי העיתונות המצרית והן כלפי העיתונות הבינלאומית", הוא מעיד. "אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים, הממשלה בראשותו של מנחם בגין עשתה מהלכים שדרדרו את היחסים בין המדינות. סאדאת שאל אותי לא פעם בעצמו מה בעצם רצה 'מיסטר בגין', כפי שקרא לו".
אז הוא שאל. מה העניין?
"לאחר ששר הביטחון עזר ויצמן ואחריו שר החוץ משה דיין התפטרו מממשלת בגין, הרגשתי שאני לא יכול לעשות שקר בנפשי ולייצג כלפי חוץ מדיניות שאני עצמי לא האמנתי בה".
כשברנע סיים את תפקידו בשגרירות, אירע משהו שכיום ניתן להטיל ספק בהיתכנותו על רקע הרוח הקרירה הנושבת כלפי ישראל מכיוון השכבה האינטלקטואלית בארץ הנילוס. אבל אז לא מעט אח"מים נפרדו בחום מהנספח הישראלי. מה הרחיק אותם מאיתנו? ברנע סבור שלאחר הנסיגה הישראלית המוחלטת מסיני ולאחר רצח סאדאת, מלחמת לבנון הראשונה ערערה את היחסים בין המדינות.
"מצרים רבים לא יכלו לעכל את העובדה שלאחר הסכם השלום איתם טנקים ישראליים נכנסו לבירה של מדינה ערבית אחרת", הוא אומר. "אני מעריך שאם סאדאת לא היה נרצח וממשיך לכהן כנשיא, אריאל שרון לא היה נכנס ללבנון".
אגב, רצח סאדאת קשור לאחת ההחמצות הגדולות בקריירה המרשימה של ברנע. "בדיוק אז יצאתי עם עמליה ועם הילדה שלנו בת השנה לטיול באיטליה, שם אחי מנשה למד רפואה", הוא חוזר לאוקטובר 81'. "אני דוחף לי את העגלה של הבת בוויה ונטו ברומא, ורואה להפתעתי את ידידי, יצחק רועה, יושב בבית קפה שם. כשתפסתי מקום לידו הבחנו בכותרת ענק שהזדעקה מעיתון שבו עיין איטלקי מבוגר שישב לידינו: 'סאדאת איל מורטה', היה כתוב שם באותיות של קידוש לבנה. לא יודע איך זה קרה לי, אבל עד שהתארגנתי נשלח כתב אחר לסקר את הלוויה של סאדאת".
"כמו רבים אחרים, לא האמנתי שיתנקשו בסאדאת", מוסיף ברנע. "הרי הוא היה בן אדם עם אנטנה מחוברת ישר לאלוהים. היו פעמים שהייתי מתחיל להסביר לו משהו, והוא היה מגיב בבס העמוק שלו - 'אני לא מתעניין בפרטים; תן לי את התמונה המלאה".
איך היה לעומתו יורשו, חוסני מובארק?
"נראה לי שאני הישראלי שיש לו הכי הרבה שעות מובארק; אפילו יותר מאשר היו לפואד (בנימין בן אליעזר - יב"א). מובארק ואני פיתחנו יחסים של ידידות אמיתית. הכרנו כשהיה עדיין סגן נשיא ובגין הגיע לביקור הרשמי הראשון בקהיר ב־1 באפריל 79', ארבעה ימים אחרי חתימת הסכם השלום בוושינגטון. 'אתה רואה את האשכנזי הזה? הוא מדבר ערבית יותר טוב ממך!', אמר לו עזר (ויצמן - יב"א). שם התחילה הידידות בינינו, מלווה בהרבה ראיונות, שבהם פתחתי אותו לגמרי".
כאן, אגב, מגיע "תיאטרון ברנע" לשיאו תוך כדי הדגמה מלווה בחיקויים עסיסיים של חברו, הנשיא המצרי, כיצד סחף אותו למשחק של חילופי תפקידים ביניהם: "הקטע הכי טוב בו היה כשמובארק ירד על ביבי בלי צנזורה וטען - 'זה מדבר הרבה ולא עושה כלום'. כמובן, ישר אחרי השידור קיבלתי טלפון מביבי שבו שאל אותי איך אני לא מגן על ראש הממשלה שלי. מה יכולתי לענות לו? שאספר איך נשיא מצרים התקשר לנחם אותי עם מות אמי, או שהיה נוהג להתקשר אלי בלילות סתם כך כדי לקשקש?".
עד מתי נמשך הקשר ביניכם?
"עד פברואר 2011, כל עוד היה נשיא. כשראיתי אותו בטלוויזיה מוושינגטון בהיותי שם כתב חדשות ערוץ 2, כשהוא מובא למשפט בתוך כלוב, נדרתי נדר שלמרות שאני אוהב את מצרים והייתי בה אין ספור פעמים, כל עוד נשמה באפי, כף רגלי לא תדרוך יותר על אדמתה".
חרף דברים אלה, לא ניכרת אצל ברנע שמחה לאיד, כשהוא אומר: "כיום המצרים מתגעגעים למובארק. הרי המהפכה שם לא הייתה אלא סערה בכוס תה".
עם הנשיא הנוכחי, א־סיסי, היה לך קשר?
"שום קשר. אני לא מתעסק יותר עם ערבים".
איך אומר הפתגם?
לאחר שובו מהנספחות בקהיר, כתב עם רעייתו דאז, עמליה, את ספרם "ללכת שבי", שבו חשפו את ידידותם עם צלאח תעמרי, מי שהיה מבכירי פת"ח ועם רעייתו דאז, המלכה דינה, גרושתו של חוסיין מלך ירדן. "הכרנו בהיותו בכלא בישראל", מעיר ברנע. "כשסיפרו לי שהוא רוצה לדבר, לקחתי טייפרקורדר ונסעתי אליו. כל מה שכתוב בספר - קרה, אבל לא כל מה שקרה - כתוב. ובשורה התחתונה, איך אומר הפתגם הערבי? 'אם הר לא יכול להיפגש עם הר אחר, שני בני אדם תמיד יכולים להיפגש'".
אל המלך חוסיין, בעלה הקודם של המלכה דינה, התוודע ברנע בלונדון לפני השלום. "איש מקסים, מקסים, מקסים ואיש שיחה מרתק אללה ירחמו", הוא אומר עליו ושולף סיפור: "במסיבת עיתונאים בארמון המלך בעמאן, הוא קרא לי ללכת בעקבותיו בזמן שכולם הסתערו על הכיבוד. הלכתי ואז אנשי האבטחה קפצו עלי. 'זה בסדר', הוא אותת להם והכניס אותי למשרד שלו. כשנכנסנו, הוא שאל אם אוכל לשבת דקה על כיסאו. לא יכולתי והסברתי לו שבתלמוד שלנו כתוב שעל כיסאו של מלך לא ישב זר".
ישבת?
"בסוף נעתרתי לו, כי אין להמרות את פיו של המלך. כשהתיישבתי, ראיתי מתחת לזכוכית שעל השולחן הרבה צילומים משפחתיים. עם אחד מהם, שעליו הצביע, הוא הצליח להפתיע אותי. בצילום, שאני צילמתי אותו עם איזו מצלמה מצ'וקמקת, נראו נכד שלו משחק עם הבת שלי על הרצפה בלונדון ב־85'. תהרוג אותי אם אני יודע איך הוא זכר את זה, אבל כזה היה המלך חוסיין".
רעות, הפעוטה שבצילום, היא כתבת כלכלית ב"כלכליסט". אחיה, אור, שהיה כתב ב־Ynet, הקים חברה לפרסום באינטרנט. והבן המשותף עם אורנה בנאי, שעליו היא מצהירה? על כך לא תחלצו מברנע מילה. "מה שלא עשיתי למרואיינים שלי, לא אתן שיעשו לי", הוא מתבצר בעמדתו בחיוך מסוים על פניו.
ברנע פרש מתפקידו ככתב וכפרשן לענייני ערבים בקול ישראל אחרי מלחמת המפרץ הראשונה ומילא את אותו תפקיד בעיתון "חדשות", עד שהצטרף לערוץ 2 הניסיוני בהיותו בחיתולים, וממנו עבר להיות מחלוצי חדשות ערוץ 2. בין לבין היה גם חצי שנה יועצו של הנשיא עזר ויצמן, שאמר לו: "אנחנו נהיה השפיץ של חוד החנית". על תיאוריו של ברנע לגבי התנהגותו הוולגרית של הנשיא המעופף, גם על הסיפור המדהים איך הביא אותו ואת רעייתו, ראומה, אל הקטיושות בקריית שמונה, נוותר הפעם. במקום זאת ננתר אל ליל הרצח הגורלי של רבין, ב־4 בנובמבר 95'.
בקול חנוק
"בכלל לא הייתי אמור להיות בעצרת בכיכר, בוודאי לא באיכילוב", ברנע משחזר בפעם המי־יודע־כמה. "באותה שבת בבוקר יצאתי לעזה כדי לכסות עצרת של הג'יהאד האסלאמי לזכר פתחי שקאקי, שחוסל על ידי המוסד במלטה; עצרת שבה שרפו בובה בדמותו של רבין וכתבו 'כלב' בק'. ממנה הגעתי למערכת בתל אביב כדי לערוך את הכתבה. לידי ישב רוני דניאל וערך כתבה משלו. כשראינו את השידור של גדי סוקניק מהכיכר, המלאה במאות אלפים, חשבנו שאולי הוא צריך עזרה.
"החנינו את הרכב בבית סוקולוב והלכנו ברגל לכיכר. הגענו לעצרת, כשכבר שרו על הבמה את 'שיר לשלום', ראינו שבינתיים הכל בסדר והלכנו. לא שמעתי יריות בדרך חזרה לבית סוקולוב. אז תפסה אותי הודעה בביפר מדובי גילהר שירו ברבין. עוד בדיחה של דובי, חשבתי לי, מצא על מה. כשמהמערכת חזרו על ההודעה, תפסתי שזה רציני והתחלתי לרוץ בטירוף. בדרך הפלתי מישהו. כשהעפתי לעברו חצי מבט, ראיתי שזה רן כהן, שהגיע מהעצרת לאחר שהיה על הבמה כמה דקות קודם לכן.
"בקיצור, הודעתי למערכת שאני בדרך לאיכילוב וטסתי לשם במכונית. לא נראה לי שכאן המקום לתאר כיצד מנעו ממני שוב ושוב את הכניסה לבית החולים וכיצד יו"ר הכנסת דאז, שבח וייס - גם הוא מחיפה, כמו שאמרו אצלנו - 'פילח' אותי פנימה במכוניתו. הפרטים לא חשובים, חשוב שראש ממשלה נרצח בישראל. בזיכרון של רבים נשמרים דברים שאמרתי בשידור באותו ערב מצמרר".
והם?
"'ראש הממשלה יצחק רבין נפטר', אמרתי בקול חנוק לאחר הודעתו הדרמטית של איתן הבר והחזרתי לרגע או שניים את השידור ליעקב אילון. ואז המשכתי: 'הרבה שנים אני במקצוע הזה, ומעולם לא תיארתי לעצמי שאהיה זה שיבשר על כך'".
ברנע בישר, ויש אומרים שעם הדמעות שלו בשידור עברה לבלי שוב ההובלה בשידורי החדשות מהערוץ הראשון לחדשות ערוץ 2.
מה שקרה בכיכר עלול להישנות? אני שואל בזהירות את ברנע. "כן, זה עלול לקרות שוב", הוא מתנסח בחדות. "הרצח של רבין היה הורדת רף. זה יקרה עוד פעם, אני משוכנע. לא חסרים משוגעים בעולם".
ב־2008 יצא לשליחותו השנייה בארצות הברית. "מקצועית, זאת הייתה פסגת הפסגות", משוכנע ברנע, שיצא לסקר את הבחירות שהעלו את ברק אובמה לנשיאות ונשאר שם שש שנים וחצי. "לצערי, זה נגמר לא יפה כי אשתי נפטרה שם. קשה. קשה לי עם זה עד היום".
כאן זו הפעם היחידה במהלך שיחתנו, שבה קולו נשבר ודוק של עצב ניכר בעיניו, כשהוא מתייחס לעפרה, אשתו השלישית, רופאה בעיסוקה שנפטרה ממחלה קשה בהיותם בוושינגטון. מיד הוא מתעשת ונמנע במוצהר מלדבר על הנשים האחרות בחייו.
כשאני שובר כיוון ושואל את ברנע על הטלוויזיה כיום, הוא מצליח להפתיע. "חוץ מחדשות ומספורט, בפרט משחקי כדורסל ב־NBA ופוטבול אמריקאי, אני לא רואה טלוויזיה", הוא מצהיר. "בכדורגל הישראלי כבר אין מה לראות".
חלומך לנגב חומוס בשוק אל־חמדייה בדמשק, שעליו הצהרת בראיון ב־96', עודנו בתוקף?
"לא, לא בתוקף. סוריה של היום היא לא סוריה של אז, ולנגב חומוס בדמשק זה כבר לא ביג דיל".
בטוח שאתה תולה כעת באופן סופי את המיקרופון?
"שום דבר לא בטוח. אם אומנם לא אשדר יותר בחברת החדשות, לא חסרים ערוצים אחרים. מה שברור הוא שלא בוער לי להוסיף לשם שלי את התואר 'גמלאי'".