סיפור חייה המזעזע של האסירה המשוחררת: "הכלא - הדבר הכי טוב בחיי"

והגיוס היה בשבילך גלגל הצלה.
“באותה תקופה התחלתי לצאת עם בחור שהיה חבר ילדות שלי. נכנסתי להריון כשהייתי חיילת והתחתנו, נולדו לנו שלוש בנות. אני לא חושבת שהיה לי בחיים רגע שהיה לי בו טוב, חוץ מהלידות של הבנות שלי ואולי הנישואים".

הרגשת שדברים מתחילים להסתדר?
“עם הזמן גילינו שהנישואים לא מתאימים לנו. נאלצתי להגיע לתחתיות של התחתיות, ואחרי שבע שנים החלטתי להתגרש. מצאתי את עצמי עם שלוש בנות קטנות, לבד מול כל העולם. לא הצלחתי להתמודד עם זה, הייתי לבד עם הילדות ובמצב רגשי נורא. ראיתי שהמצב שלי הולך ונהיה גרוע יותר, ולא רציתי שהן יעברו פירור ממה שאני עברתי. עמדו בפני שלוש אפשרויות: אמא שלי, שרצתה לקחת את הבנות, אך לא יכולתי למסור לה אותן. יכולתי לשלוח אותן לפנימיות ולמסגרות, למקומות שבהם עברתי פגיעות מיניות, וגם זה לא בא בחשבון".

"אני זוכרת שעמדתי על הגג של הבית שלי בפלורנטין ואמרתי ‘אלוהים, תעזור לי'. בגלל המצב הנפשי הקשה שבו הייתי, גמלה בלבי החלטה קשה להתאבד, לא רציתי שהן יצטרכו לעבור מה שאני עברתי. אבל לא יכולתי לעשות את זה, והחלטתי לפנות לגרוש שלי ולמסור לו את הבנות. לי הוא לא היה טוב, אבל לבנות הוא היה אבא למופת ולא החסיר מהן דבר. ברבנות הוחלט שאשלם לו 2,500 שקל מזונות בחודש. מצאתי את עצמי בלי הבנות שלי, בלי בעל, בלי כלום. הייתי חייבת לו חצי מיליון שקל. שנים אני חיה כמו גנבת, אני לא יכולה לקבל משכורת. היו לי עיקולי מזונות שהובילו אותי למקומות קטסטרופליים".

לקרוא לנווה תרצה “הבית"

חברה שחזתה מהצד במצבה הכלכלי והנפשי המידרדר, הציעה לה לנסוע לאנגליה כדי לעבוד שם. “באנגליה הכרתי מישהי ומאוד התחברנו, היה לנו אותו וייב, והיא קיבלה אותי בחמימות, פתחתי בפניה את לבי, ובאותו הזמן היא הבינה שהיא העלתה ברשת דג שמן", היא מספרת. "היא שכנעה אותי לנסוע לאמסטרדם, להעביר תיקים עם כסף. הגעתי מישראל לבלגיה, קיבלתי מזוודה בלי לראות מה יש בה, והעברתי אותה. לא היה לי עבר פלילי והיו לי פנים תמימות, וזה עזר ועברתי בהצלחה".

האישה ההיא שכנעה אותה לנסוע פעם נוספת. היא שוב קיבלה תיק, שלא ידעה מה הוא מכיל, אבל בדיעבד גילתה שהיה מלא בכדורי אקסטזי, והתבקשה להגיע לשדה תעופה. “לא ידעתי שאני תחת העין הפקוחה של ימ"ר לכיש, שכבר היה להם מידע עלי, ובטיסה דיברו איתי סוכנים סמויים", היא מספרת. "יצאתי משדה התעופה ונסעתי לתל אביב, ושם עצרה אותי המשטרה. שיתפתי פעולה עם החוקרים, ובסופו של דבר נשפטתי לחמש שנות מאסר".

מיד עם הגיעה לבית הסוהר זכתה לקבלת פנים צוננת. “אותה בחורה כבר הייתה בכלא, והיה לה כוח והשפעה", אומרת שאיין. "היא יצאה נגדי. בכלא זה עולם אחר, עם חוקים אחרים. סימנו אותי, והייתי חוטפת הרבה הצקות וקללות. הייתי חייבת להתגונן. נאלצתי להרים ידיים על אסירה שהציקה לי, היא אמרה לי דבר מאוד אכזרי על הבנות שלי ואני הגבתי בכל העוצמה. היום אנחנו חברות טובות. הדבר הכי קשה היה לא לראות את הבנות. היום אני לא יודעת איך שרדתי שם. התמודדתי עם דיכאונות. ניסיתי לחשוב למה זה מגיע לי - אמא שלי, גם ההתעללות, האונס, הכלא".

מה עזר לך לשרוד את הפרק הזה בחייך?
“מה שהציל אותי היה השקט שלי. הוא הגדיל את המניה שלי, הייתי אשת סוד, הייתי מסדרת ארונות, עושה תסרוקות לבנות. הייתי צריכה להישאר נאמנה לעצמי, או שהייתי מפתחת קריירה פלילית. הייתי בפעילויות מיום ראשון עד שישי, אין חוג שלא עשיתי, אין פעילות שלא השתתפתי בה, הייתי מבלה המון בספרייה, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להשתקם ולהתפתח. להיכנס לכלא היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. זה היה הרומן שלי עם נווה תרצה, שהיה הבית שלי לכל דבר".

זה דבר עצוב להגיד. המקום הראשון שהרגשת בו בבית הוא בית סוהר.
“הייתי יכולה להרים ידיים, אבל בחרתי בחיים. בכלא לא אנסו אותי, לא הייתי צריכה לחיות בעוני, הייתי צריכה להכיר את עצמי ולאהוב את עצמי ולא לתת לכלא לעצב אותי. הכלא נתן לי את עצמי במתנה, למדתי לאהוב את עצמי, לא להתבייש במי שאני. בכלא בניתי את עצמי מחדש, הכלא יישאר לנצח הבית שלי כי זה המקום שהעניק לי חיים".

לאחר חמש שנים יצאה שאיין לחופשי, וסוף־סוף נראה שחיה קיבלו תפנית.
“כיום אני חיה בצנעה, אני עובדת ומקבלת קצבת נכות, אני חיה בכבוד ומשתדלת לעשות טוב", היא אומרת. "אני שנים מספרת את הסיפור שלי לכל מיני אנשים, ועכשיו הייתה לי הזדמנות לספר אותו בגדול ב'סליחה על השאלה'. אני מודה להם, כי הם הראו לעולם שאני קיימת, שזו אני ואין לי במה להתבייש יותר. אני לא מסכנה, אני לא אומללה ואני בוחרת להיות בן אדם טוב, וחשוב לי שהקול שלי יוכל להשפיע על נשים אחרות או אנשים אחרים. חשוב לי להעביר מסר שגם אנשים שהיו בכלא ושילמו את חובם לחברה הם בני אדם בסך הכל. בחרתי בחיים. אני בת 44 עם נשמה של בת 90. חשוב לי שישמעו את הסיפור שליו ויבינו שלמרות מה שעוברים, אפשר לשרוד, אפשר לחיות".