ווסטוורלד, גרסת ישראל: "ארץ אהובה שלי" חושף את המציאות העגומה של העולים

הסרט מספר על בלוק אחד במעלות, בלוק מספר 461, שמתגוררות בו משפחות עולים ממרוקו, מאתיופיה, מחבר המדינות, מהודו וממפוני צד"ל שהובאו לארץ במהלך הנסיגה מלבנון. דף יחסי הציבור של הסרט מתאר את תושבי הבלוק כרוחות רפאים המשוטטות בשכונה, והכתוב בדף לא מפספס במילימטר.

הבלוק, איך לומר, הוא לא בדיוק בצנטרום של הפיילה. לא הדאון טאון של איזו עיר גדולה, מלהיבה, רבת אפשרויות. עובדה: אפילו שם של רחוב לא ניתן לבלוק. וכולם שם היו מתים לעוף מהבלוק ולהיטמע בארץ החדשה וליהנות מהשפע שהיא מציעה, אבל חלקם כבר מבוגרים מדי שפספסו את הרכבת. והצעירים אפילו עברית לא יודעים, ובהודו, בשדה, לא רכשו השכלה שתאפשר להם לשלם שכר דירה בתל אביב. ככה שהם תקועים שם בדירות הקטנטנות בבלוק 461 במעלות, וזה, כאמור, מבאס.

אפשר כמובן לטעון שעם כל הצער, ככה זה הגירה. שהתאקלמות והדבקת פערים בארץ חדשה הן עניין שנמשך שניים־שלושה דורות, ובישראל עוד מדובר בהגירה דה לוקס. תראו לנו מדינה, יטענו הטוענים, שמקבלים בה עוד בשדה התעופה אזרחות מקומית ומענק עלייה. באמריקה הייתם מקבלים כזה לוקסוס? אפילו בשוודיה לא.

"המשימה: פלוטו", נשיונל ג'יאוגרפיק: גשושית שטסה תשע וחצי שנים בחלל עד שהגיעה לפלוטו יכולה ללמד אותנו דבר או שניים על התרבות הישראלית ומערכת החינוך שלה. גלויה עצובה מקצה מערכת השמש

במסגרת חודש שידורי החלל, ותחילת שידורי העונה השנייה של הסדרה "מאדים", משודר בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק באופן מחזורי הסרט "המשימה: פלוטו", המתאר את דרכה של הגשושית ניו הורייזנס משולחן השרטוטים לרגע השיגור ועד לחליפה על פני פלוטו, תשע וחצי שנים אחרי שנשלחה לחלל. המסע מרתק, מסעיר את הדמיון. מומלץ לצפות בסרט ביחד עם איזה ילד במידה שאחד כזה משוטט בסביבה.

במידה מסוימת הסרט מעורר גם קנאה. כיבוש החלל הוא חלק משמעותי מהתרבות האמריקאית, מהסיבה הפשוטה שהוא מתחיל ונעשה בארצות הברית. ילד אמריקאי ממוצע סופג מטבע הדברים מידע רב יותר מבן גילו הישראלי על אסטרונאוטים, מעבורות חלל, כוכבי שביט ונחיתות על פלנטות מרוחקות במערכת השמש. במהדורות החדשות בטלוויזיה וברשת הוא רואה את השיגורים מיוסטון ואת הנחיתות הנהדרות של הטילים הרב־שימושיים של אילון מאסק.

העניין מעורר הקנאה היה אירוע שהתרחש שמונה שנים לאחר שיצאה ניו הורייזנס למסעה, ושנה וחצי לפני שהגיעה לפלוטו. אז פסק איגוד האסטרונומיה הבינלאומי בוויכוח ארוך שנים: פלוטו אינו עומד בקריטריונים המוכרים להגדרת כוכבי לכת, ובכך "הדיח" אותו למעשה ממערכת השמש.

הסערה שפרצה בעקבות ההחלטה הייתה בלתי צפויה בעוצמתה. באופן טבעי היו מדענים רבים שחלקו על ההחלטה, ובאמריקה כמו באמריקה נמצאו גם המטורללים שיצאו להפגנות בעקבות הפגיעה הבלתי מתקבלת על הדעת בשמו הטוב של אל השאול. אלא שהציבור המפתיע ביותר שזעם על ההחלטה היה הילדים ובני הנוער. הם ספגו את ההחלטה כמהלומה בבטנם והציפו את איגוד האסטרונומיה הבינלאומי במכתבי מחאה ובתחינות שישיב את פלוטו לחיק מערכת השמש. האיגוד נכנע לבסוף ויצר הגדרה חדשה, "כוכב לכת ננסי", שפלוטו עומד בתנאיה, והשקט שב למקומו ובא לאמריקה גואל.

אפשר לנהל דיון ארוך על הסיבות שהניעו ילדים באמריקה להיעלב כל כך מההחלטה, והכלב פלוטו החביב הוא לאו דווקא הסיבה המובילה. העובדה מעוררת הקנאה היא שילדים ובני נוער גילו אכפתיות. ועניין. וכעס בעניין היחס הארצי כלפי גרם שמיימי המרחף מיליארדי קילומטרים מעל ראשם.

קשה להעלות על הדעת ולו נושא אחד בודד, בחלל או על פני האדמה הזו, שיוציא את ילדינו שלנו מקיפאונם הרשתי־חברתי, שירחיק אותם ממסכי המחשב, הטלפונים והטאבלטים למיניהם, וישגר אותם באופן דומה לבני גילם האמריקאים למחאה כלשהי - פלוטו, מחירי העגבניות, הכיבוש, החימוש, המימוש - כלום. אין כזה. גורנישט. נאדה.

שלא יטעה הקורא: אין כאן בוודאי שיר הלל לאמריקה ולמערכות החינוך שלה, אבל ניצוץ של קנאה - בוודאי כשרואים ברחובותינו את היצורים הולכי על שתיים שפעם היו בני נוער ישראלים והיום אפם דבוק לסלולרי והם עצמם המשך בלבד של מעגלים אלקטרוניים - ניצוץ של קנאה בהחלט יש.