"בפעם הראשונה שהופעתי בבית משפט, השופט היה משוכנע שעובדים עליו"
יתמות
“כשהייתי בת שנתיים וחצי איבדתי את אבי, שהיה קצין בצבא שנפל במלחמת ששת הימים. אני זוכרת עד היום את התגובה של אמי, את הצעקה שהיתה כל כך כואבת. גם בגיל ההוא הבנתי שמשהו נורא קרה. זה משהו שגם ילד קטן מאוד מבין, שמה שהיה כבר לא יחזור עוד. החיים השתנו. היתמות מאב עיצבה את חיי והשפיעה עליי, עד היום. השאלות איך חיים עם האין ויוצרים את היש וממשיכים לחיות הוא מסע שלא נגמר מבחינתי וילווה אותי כל חיי”.
עיר ליד הים
“עד גיל 10 גדלתי בירושלים בשכונת רחביה, מקום מאוד ערכי בו הכל היה מאוד פשוט, תמים ואידיאולוגי. לא היה אדידס ונייק או פערי מעמדות. ואז עברנו לתל אביב, וזה היה סוג של הלם תרבות מבחינתי. להגיע לעיר הגדולה בה לסטטוס ולכסף יש חשיבות. היו בה כמובן גם דברים נפלאים, אבל המעבר היה מאוד חד עבורי, לפחות בהתחלה. מנחם היה הים, עיר עם ים זה משהו מנצח מבחינתי. זה משהו שירושלמי לא מבין, שהנס הזה, הפלא הזה, יצירת הטבע המופלאה הזאת זמינה לך כל הזמן. זה מפעים ומשנה את החיים. עד היום אני הולכת לראות את השקיעות כמעט כל יום בים, זה מרפא”.
מילדות לבגרות
“הגיוס לצבא היה מבחינתי חוויה קשה. מצד אחד מגיעה נערה ומצד שני יוצאת חיילת בלי שום מוכנות. שירתתי בחיל האוויר ביחידה טובה ועדיין המסגרת הייתה קשה מנשוא עבורי, מערכת מאוד נוקשה וקשוחה שלא רואה את האדם אלא את המכונה עצמה. אני לא יודעת איך שרדתי את השנתיים האלה. אני לא טובה במסגרות”.
מעבר לים
“אחרי הצבא ארזתי מזוודה ונסעתי לארצות הברית, טיילתי שם, גרתי שם תקופה, ראיתי עולם, חוויתי תרבות אחרת, פגשתי אנשים שמתנהלים אחרת ולפתע הבנתי שאני לא נקודה על המפה, שיש עולם שלם ועצום בחוץ. למדתי להביט על העולם הזה בפרספקטיבה אחרת, זה מאוד פותח ומלמד, ומנקה את הראש”.
אחותו של הנריק
“סרט הקולנוע הראשון שהשתתפתי בו. עבור ילדה שסרטים וספרים סימלו את מהות העולם שלה, והם מה שהצילו אותי כילדה, פתאום לשחק באחד כזה היה מימוש עצום של פנטזיה. את הסרט הראשון עשיתי ממש בחודש הראשון ללימודים בניסן נתיב וזה היה מאד מרגש עבורי. הנה, אני שם, הנה, עשיתי את זה”.
נינה ולילו
“שתי בנותיי שהגיעו לעולם ושינו את חיי. אי אפשר בלי לציין את האמהות. אמהות הופכת את העולם, בדיוק כמו בצבא. זה בא בבום ומטלטל את האדמה מתחת לרגלייך, אבל האהבה האין סופית הזאת שאתה מרגיש לילד שלך, היא אולי הרגש הכי נפלא שחשתי בחיי. אני זוכרת שהחזקתי את נינה בידיים כשרק נולדה, ולא האמנתי שאפשר כך לאהוב”.
מאז הלילה ההוא
“ספרי הראשון. תמיד היה לי חלום להיות גם סופרת, אבל לא העזתי. סופרים הם יוצרים שייחסתי להם מאז ומעולם חשיבות אין סופית והיה לי קשה אפילו לחשוב שאני יכולה להעז ולכתוב משהו. כשהספר יצא, זה היה הניצחון הקטן שלי על חוסר הביטחון להעז ולעשות ולצאת לאור שונה ממה שהכירו אותי עד אז”.
עורכת הדין דיקר
“אף פעם לא הצלחתי ללמוד באופן מסודר, תמיד התנגדתי לכל מה שהוא ממסדי וממוסד ומסגרת זה משהו שמאוד הבהיל אותי. אבל הרגשתי שזה הרגע ללכת ללמוד משהו רחוק ממני. דווקא כי זה מקום שהבהיל אותי. זה היה ניסיון שלי אולי להתרחק מהמקום של האמנות, של התהילה, של המתחים ולחיות חיים קצת יותר שקטים ופחות סוערים. אז אני עורכת דין שמתמחה בזכויות יוצרים, אבל הניסיון לא ממש צלח ואחרי כמה שנים של עבודה בתחום פרשתי. בסופו של דבר את לא יכולה לברוח מעצמך. אבל אין ספק שהלימודים באקדמיה היו סוג של סוכרייה עבורי, זה היה פרס, ויש משהו במסגרת הזאת שהוא חשוב. בפעם הראשונה שהופעתי בבית משפט, השופט היה משוכנע שעובדים עליו. אני רגילה להופיע על במה אבל פה אתה ממלא תפקיד אחר, זו היתה התרגשות כמו בהצגה הראשונה כשהרגשתי שהרגליים קורסות”.
המסע אחרי הלב
“אני מאמינה שאדם צריך לעשות מה שהוא אוהב לעשות והכל יסתדר. גם אם זה נראה שלא יסתדר לעולם, ובואו נודה על האמת, זה תמיד נראה כך. אבל אם אדם מאמין ומתמיד זה בסוף יקרה”.
אבי החורג עמי בן פורת ז”ל
“איש סקרן וטוב לב בעל עיניים כחולות טובות עם ניצוץ של שובבות שתמיד היה שם. הוא אהב לחיות ולימד אותי להיות סקרנית, להביט בריגוש גם על הדברים הקטנים ביותר גם אם זה נראה אידיוטי וגם אם זה לא ממש מעניין. בזכותו אני מחפשת כל הזמן את הדברים שמאתגרים אותי ומסקרנים אותי וזו הדרך שאני צועדת בה בחיים”.
ספרה של דיקר, "השער האבוד", ראה אור לפני חצי שנה בהוצאת עם עובד