אנחנו נתקלים בכמה אבני נגף שמהוות מכשול גדול לפורמט 2025. אור החשמל המעומעם שמשתלט חזק על האווירה הכללית והופך גם את הדמויות ללא כל כך ברורות או חדות, עד שלפעמים קשה לעקוב אחרי הדברים שהם אומרים. הייתי כבר מעדיפה סדרה בשחור לבן או אפרורי וחיוור כמו ב"ווסטוורלד", כדי להיכנס ממש לאווירה עתידנית. ואחרי שכבר הצלחתי להישאב לתוך עולם של רובוטים ומספרים רצים על לוח ענק שכולם נושאים אליו עיניים, אנחנו נזרקים בחזרה לתוך המציאות המוארת בחוץ עם קורין וארז טל שמפרשנים לנו מה הולך לקרות, ואז בבת אחת מנתקים אותנו מאותה אווירה ייחודית שההפקה רצתה לסחוף אותנו לתוכה.
אני לא כל כך מבינה את נחיצותם של המנחים בכל הסאגה הדמיונית הזאת. יש מספיק רובוטים בתוך העיר שיכולים לשמש בתפקיד הפה של הבמאי והמסר שהוא רוצה להעביר, אין צורך במישהו מבחוץ שיסביר לי את השתלשלות העניינים. ואם כל כך רצו לתת תפקיד לארז וקורין, יכלו לפחות להכניס אותם לתוך העיר העתידנית ולערבב אותם עם התושבים, במקום למקם אותם מחוץ לעיר ובתוך אולפן ששובר לנו את האשליה או לפנות את הרחובות כשהם מגיעים לעיר. הטלטלה הזאת בין מציאות ודמיון, בין עולם מתוכנת, מכני וקר שהכסף שולט בו, לבין העולם העכשווי של צמד המנחים, רק פוגמת בעניין ובמתח. רציתם עולם עתידני? תנו לנו אותו עד הסוף. מה עוד שקורין גדעון וארז טל, מזכירים לנו את צורת ההגשה של פורמט "האח הגדול" (שיש לנו ממנו די והותר בערוץ אחר), והרי לא לתינוק הזה ייחלנו כאשר רעיון 2025 נולד.
הייתי אף מציעה לזכיינית "קשת" לא לדרוש תשלום עבור ערוץ 22 שמשדר את התוכנית 24/7, לפחות לא בעונה הראשונה, ולפחות עד שהצופים יתחילו להתרגל ולעכל את הקונספט.
גם לא מצליחה להבין את ההחלטה לשדר את התוכנית 4 פעמים בשבוע. כאן מתאימה האמרה: תפסת מרובה, לא תפסת. תנו לנו קצת זמן להתגעגע לדמויות ולמקום, וכך ליצור ציפייה, במקום להעמיס עלינו את מאורעות העיר החדשה, עד שחלילה נמאס בה.
אז מה היה לנו בפרק של אתמול, מתחילים לבצבץ סימנים ראשונים של החולשות האנושיות. למרות שאנחנו עדיין נמצאים בתחילת התוכנית, כבר מתגלים בקיעים ראשונים בחומת הנחמדות, ההתחשבות והנימוסים שתמיד קיימים בראשיתה של כל דינמיקה חברתית. מתחילות גם להתפתח מתיחויות וטינות שב"אח הגדול" למשל, היו נחשפות לאחר ימים רבים ולא מיד בתחילת העונה.
סמי ודודו למשל לא סובלים את דומיניק. הם חושבים שכל הנחמדות שלו היא משחק, וכאשר ראש העיר מבקש מדודו להחליט מי הדייר שממנו ינוכה 10 אחוז מס מהכספים שצבר, דודו בוחר מיד בדומיניק בלי התלבטויות מיותרות. גם סיגל לא מסתירה חוסר סבלנות בולט כלפי נטע השברירית והבכיינית. "היא ממש מתישה אותי עם הרגישות שלה. אני מפחדת לדבר איתה כי היא מיד נעלבת מכול דבר". נטע מצידה מעידה על עצמה שהיא לא "גולד דיגרית", אלא יותר דיגרית של רגש ואהבה ואני חושדת שבהמשך התוכנית היא תתיש גם אותי בצורך הזה שלה לשאוב חום ואהבה מאחרים.
סיגל, בעלת הסגנון הגברי והמחוספס שלא חוסכת לעיתים בניבולי פה גסים, לא מסתירה את חוסר שביעות רצונה משני ההומוסקסואליים דודו וסמי שלדעתה מחפשים אותה ומנסים את רף הסיבולת שלה, ומודיעה חגיגית לחברותיה שאיתה אף אחד לא יתעסק. מתח מסוים נוצר גם בתוך המשולש המוזר הזה, לימור, סמי ודודו. לימור חושבת שסמי יותר מדי תופס חסות על דודו. בפני הברמן הרובוט סיגל מציגה את הנימוק, שגם היא רוצה נתח מתשומת הלב והתמיכה הרגשית שמורעפת על דודו, ובעצם רוצה להגיד: תנו לי גם הזדמנות לחשוף את הצד החם והאנושי שבי. היא הרי יודעת שהיא משתתפת בתוכנית שמטרתה להציג התמודדות חברתית שמצופה ממשתתפיה לגלות רצון לנתינה ועזרה, וכמובן תרומת כספים לכל נזקק.
אני צופה שמאוחר יותר במשך העונה, הדיירים התורמים עכשיו מכספם בנדיבות כל כך גדולה, לא ימהרו לעשות כן כאשר יבינו שהישרדותם היא על הפרק, ומעניין יהיה לראות אם האחווה שקיימת עכשיו, תהפוך למצב של אדם לאדם זאב. קשה להאמין שהאידיליה תימשך לאורך חצי שנה.
הברמן הפך להיות כותל הדמעות של תושבי העיר. אנשים מרגישים פתוחים וחופשיים יותר לשפוך את ליבם בפני רובוט שמתקתק בעיניו בבדיחות הדעת, במקום לחשוף את עצמם בפני אנשים אחרים, בלי עכבות או חששות. די עצוב לגלות את חוסר האמון והחשדנות של בני אדם בבני אדם אחרים. השיר של פרנק סינטרה שאנשים הם ברי מזל כאשר הם זקוקים לאנשים אחרים (people who need people"") נשמע תמים יותר מתמיד.
