שוב שמענו אתמול בלופ שחוזר על עצמו, את ג'וזי זירה מכנה בזעם את אירה בפני חברי קבוצתה בשלל כינויים מעליבים שהדעת לא סובלת, למרות שאת הביזיון הזה כבר ראינו ושמענו בפרק קודם, ואילו העורך חשב שמן הראוי להזכיר לנו כבר בפתיחת הפרק החדש, את ההתפרצות היצרית של מי שחושב שהוא יוליוס קיסר, במטרה לרתק אותנו למסך. אז לא תודה. הרפש שיוצא מפיהם של מתמודדים, ממש לא עושה לי את זה. במשחק כמו "הישרדות" אפשר להערים, לתכנן תחבולות ומזימות, כי מדובר בתחרות, אבל להטיח מילים פוגעניות ולהשתלח בצורה חסרת רסן ביריב, זה לרדת נמוך. ג'וזי עוד משלה את עצמו שהוא משחק "אלגנטי".
בעידן שבו השיימינג ברשתות לא יודע גבולות, אפילו בין פוליטיקאים שאמורים לשמש דוגמה ומופת, והפכו את מערכת הבחירות האחרונה לאחת המשפילות והמבזות שהיו אי פעם, כאשר הם טוענים לגופם של אנשים במקום לגופו של עניין, תופסות תוכניות הריאליטי מקום של כבוד בתחרות על מי יבייש או יעליב יותר את השני. הן משמשות תמריץ לשיימינג.
ארחיק ואומר שאולי הן שורש הרע, וברגע שהן כבשו את המסך, הן אלה שנתנו לגיטימציה לשיימינג. מצד אחד אנחנו שומעים בערוץ החדשות בטלוויזיה על כל אותם מקרים של חרמות ושיימינג של ילדים ונוער בבתי ספר וכמה שצריך להילחם בתופעה, ויכולת לרגע לחשוב שבטלוויזיה יושבים עדיני נפש ושוחרי צדק שחשים חובה להצביע על חוליים של החברה והצורך למגר את הרוע, ורגע אחרי שהסתיימו "החדשות", אותה טלוויזיה וצוות הטאלנטים הרגישים שלה, מעניקה לנו ברוב חסדה, עוד ריאליטי משופע בשיימינג, וכל המרבה, הרי זה משובח.
לא הייתי רוצה להיות בנעליים של אירה, כאשר היא יושבת היום וצופה בפרקים של "הישרדות" וצריכה לשמוע איך "נפוליאון הקטן" השתלח בה כמו אחוז דיבוק ובייש אותה קבל עם ועדה ואף אחד לא קם לתבוע את עלבונה, גם לא אסף אשתר המבוגר שלא הביא עימו לתוכנית (לפחות עד עכשיו) כל ערך מוסף חברתי ומוסרי והוא פשוט "goes where the wind blows". הולך לאן שנושבת הרוח (הטרנד החדש בהישרדות, להשחיל מדי פעם ביטויים באנגלית, אז הצטרפתי למקהלה).
ישבו חכמי הטלוויזיה והגו רעיון: איך עושים תוכנית ריאליטי, בלי ריאליטי, ומצאו את הנוסחה המתאימה. לקחת קבוצה של אנשים שיחיו בתנאי לחץ ומחסור, עד שיתפוצצו אחד על השני, יעליבו, ישפילו ויביישו אחד את השני ויש לנו פלטפורמה מצוינת לייצר דרמות טלוויזיוניות עם הרבה רייטינג.
קשה לי להאמין, שג'וזי, במציאות רגילה ועל בטן מלאה ושבעה (אני זוכרת את ג'וזי ואלכס עמר ב"מירוץ למיליון", שלא יכלו לתפקד על בטן ריקה והיו אפילו מוכנים לוותר על זמן יקר שיעכב אותם במשימה, ובלבד לקנות איזה סנדוויץ' בקיוסק המקומי) מרגיש את הצורך להשתלח באנשים ולהעליב אותם סתם כך בלי סיבה. סיר הלחץ, על האי והתנאים הבלתי נסבלים, מייצרים תסיסה חברתית שנותנת דרור לכל הרגשות הכי שליליים, והרי לכם מרשם בדוק לשיימינג שילווה את המתמודדים זמן רב גם לאחר שהמשחק הסתיים.
אז בואו נודה על האמת. זה לא ממש ריאליטי, כי בחיי היום יום ובתנאים נוחים ונורמליים, אנחנו מתפקדים אחרת. קחו למשל את הקצנת הרגשות של המתמודדים, בפרק ששודר אתמול ששבר שיאים של גיחוך, כאשר ראיתי אנשים בוגרים, ממררים בבכי ובצעקות שבר כאלה, שהבריחו את הקופים על העצים, על כך שנוצרו מחנות חדשים והם נותקו מ"המשפחה" היקרה שלהם, כלומר מהשבט המקורי שאותו הם מכירים, בערך דקה וחצי.
האבל שנפל על האי היה כבד מנשוא, אך הסתיים עוד לפני שהתחיל, וכולם כבר מסתחבקים עם כולם. זה לא ריאליטי, כי במציאות האמיתית, גם כשנפרדים מחבר שהחליט לנסוע לכמה חודשים לחו"ל, לא מתאבלים על לכתו, כמו השורדים על האי שבעצם גם לא נפרדו, אלא עדיין נשארים ביחד. אני בטוחה שכאשר הם צופים היום בפרקים מכורסת הטלוויזיה בסלון, הם מרגישים פתטיים. מלבד ליהיא גרינר, היחידה שלא הבינה על מה המהומה כי זה רק משחק, והיא צודקת.
אממה? זה משחק אכזרי, בתנאים אכזריים, שיוצרים מצבים אבסורדיים, ולזה אחראיים גאוני ההפקה. אז שלא יתייפייפו אחר כך כל העוסקים במלאכת הטלוויזיה, שהם נורא דואגים בגלל המצב המביש ברשתות, כאשר הם עצמם, ביודעין או שלא ביודעין, תורמים ויוצרים את המצב הזה.
