את מה שיהפוך אותה לסדרה ראויה באמת, "ימי בגין" משאירה בבית

מה יש לנו: כמו ניילון ציפוי דקיק לעטיפת כריכים נכרכת “ימי בגין" סביב האיש. פה ושם מפזרת קטעי וידיאו חדשים, אבל את מה שיהפוך אותה לסדרה ראויה באמת - קרני רנטגן המכוונות אל האיש עצמו - היא משאירה בבית מנקודת מבטו של איש שמאל מהשורה, שני מנחם בגין הילכו על פני האדמה הזו. האחד, זה שלפני המהפך ב־77', היה דמגוג, מחרחר מלחמה, פאשיסט ומסוכן לדמוקרטיה. מנחם בגין השני, לפי אנשי השמאל, היה דמוקרט, בעל חזון, נערץ ומעורר געגוע.
 

נקודת הזמן שבה ירד מנחם בגין הראשון מהבמה ואת מקומו תפס השני היא כמובן חתימת הסכם השלום עם מצרים. הוסיפו לכך את מערכת הבחירות הנוכחית, על כל בוטיה והשמצותיה ולכלוכיה, ואצל בגין, אומר השמאל בימים האלה בגעגוע, זה לא היה קורה, ומבליע את שמו של זה שבמשמרת שלו זה כן קורה, אבל כולנו יודעים למי הכוונה. 
 

יש באמירה זו צדק, גם אם הוא חלקי. בגין נשם דמוקרטיה והיה נאמן לה בכל לבו. כשלא קיבל מבג"ץ פסק דין שרצה, כפף ראש ואמר, “יש שופטים בישראל". ראש הממשלה הנוכחי שוקל לקדם את פסקת ההתגברות. בגין היה בעל חזון מדיני, גם אם הסתבך איתו מעל האוזניים. נתניהו לא זז מילימטר עד שקסאמים עפים לו על ערי מרכז. 
 

אומרים שלבגין הייתה קלאסה. שהוא לא היה מעלה בדעתו ללחוש באוזן של איזה באבא שהשמאל שכח איך להיות יהודי. אבל גם בגין לא היה כולו דבש ומחמדים. נתניהו הפך את השמאל לסמול. בגין השתמש באותה טכניקה דוחה ומול קני ההסתה שלו העמיד את הקיבוצים, על אנשיהם הטובים והחרוצים. כשרצה ללעוג למישהו - והוא לעג ועוד איך - היה מעוות את שמו בכוונה. 

 

את סיני החזיר בניגוד להבטחתו המפורשת שלא יוחזר אף שעל משטח ישראל. גאולה כהן צרחה, אבל מלבדה כמעט כל הימין הרכין ראשו ומילא אחר מצוות הבוס. ללמדכם, אגב, עד מה שווה נחישות הימין, אבל זה כבר לסיפור אחר. ככה שעל ראש סיכה אפשר לומר אם כן שבגין היה איש של ניגודים. הסדרה בת השלושה פרקים “ימי בגין" לא תספר לכם על כך. היא לא יותר מסיכום מצולם של פחות או יותר מה שכבר ידוע לציבור על האיש. השנים במדבר הפוליטי. הבחירה לראשות הממשלה. השלום עם מצרים. ברית הדחויים עם המפלגות הדתיות ושכונות העוני. מלחמת לבנון. כמו ניילון ציפוי דקיק לעטיפת כריכים היא נכרכת סביב האיש, מגבירותי ורבותי - מהפך, ועד איני יכול עוד. פה ושם היא מפזרת קטעי וידיאו חדשים וראיונות, אבל את מה שיהפוך אותה לסדרה ראויה באמת - קרני רנטגן המכוונות אל האיש עצמו - היא משאירה בבית. 
 

אם בגין התלבט וחשש ונקרע עד אור הבוקר ולו לילה אחד בקמפ דיוויד, איננו יודעים. ומה לחש באוזנו עייזר, ומה טען באוזנו השנייה משה דיין. והאם ישב רה"מ דומע מול המסך בצוותא עם עליזה למראה הדחפורים העולים על יישובי פתחת רפיח איננו יודעים ו"ימי בגין" אינה מספרת לנו. היא מספרת לנו את מה שממילא ידוע לנו. אם היו שמפניות ורודות, וחמגשיות, ובני דודים, “ימי בגין" אינה מגלה לנו. אני מוכן לוותר על חמש פעמים סיפורי קמפ דיוויד ופעמיים צ'חצ'חים תמורת פעם אחת על יחסי עליזה ומנחם המרתקים. לא חייבים דירטי סטאף, או אם אהב גלידת פיסטוק או לא. גם מידת ההשפעה של גברת בגין על בעלה יכולה להוסיף פרט מעניין למידת הידיעה על האיש.
 

תשע שנים הסתגר מנחם בגין בביתו, מהיום שבו פרש מראשות הממשלה ועד מותו. על מה שהתרחש בין כתליו של הבית ברחוב צמח, ובשנה וחצי האחרונות לחייו בדירה בתל אביב, כמעט שאיננו יודעים דבר. בני בגין, בונקר ידוע, סירב בוודאי להתראיין לסדרה. ככל הנראה לא נמצא ליוצר הסדרה לוי זיני מישהו אחר מבאי הבית שיספק לו מהחומר הטוב באמת. והתוצאה כאמור היא הסיכום המצולם המפוהק הזה של אחד האנשים היותר מרתקים ששימש כאן כראש ממשלה, והציון הניתן, לפחות לפי תחילת הסדרה, הוא בלתי מספיק. לגמרי בלתי מספיק.

מה יהיה לנו: אתם יוצאים מדעתכם מחמת אי־הידיעה? לא מעניין, קובע הממשל הספרדי, ומחוקק חוקים הבולמים את ניסיון משפחות קורבנות מלחמת האזרחים לקבל מידע רק כהערת פתיחה, מעקב אחר החלטות הפרוגרמינג של יס דוקו בדרך כלל עשוי ליצור את הרושם שאנו, ושאר העולם, מתגוררים ביבשת אמריקה. עם כל היתרונות שבמגורים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, גם מקומות אחרים ברחבי הפלנטה לא נוצרו רק בשבוע שעבר וגם בהם התרחשו אירועים שונים בעלי עניין וחשיבות היסטורית. ועל כן “השתיקה של אחרים", שנושאו הוא מלחמת האזרחים בספרד, ואינו מדווח על מלחמות שחורים ולבנים במיסיסיפי, התמוטטות פיננסית בוול סטריט ו/או מאבקי שורדים באריזונה, הוא בהחלט משב רוח דוקומנטרי מעניין, ואפשר לקוות שפרנסי יס דוקו יספקו לנו עוד רבים מסוגו. אבל זה רק כהערת פתיחה.

קשה לסכום את כל שברי הפלגים שנלחמו אלה באלה במלחמת האזרחים בספרד, אבל בנושא אחד אפשר לקבוע באופן נחרץ שהייתה נושאת הדגל לעתיד לבוא: היא שכללה את שיטות האכזריות וההרג בשני הצדדים, שעתידות בשנים הקרובות אחרי התרחשותה להגיע למיצוי מרבי במלחמת העולם השנייה בחיסול בני אדם. 

 

“השתיקה של אחרים" הוא סיפורם של בודדים מתוך הרבבות שנחטפו מתוך חייהם, נרצחו מיד ונזרקו לקברות אחים, או שקודם עונו ואחר נרצחו, או הושלכו לבתי כלא ונשכחו שם, ואיש מקרוביהם לא ידע, ואינו יודע עד היום, מה עלה בגורלם. פתחו קברים ותנו לנו לנסות לאתר אותם, שיהיה לנו קבר לבכות עליו, מתחננים הקרובים. אלא שממשלת ספרד, באופן לא מפתיע, מסרבת לבקשה. הסיבה פשוטה: בקרב המנגנון השלטוני יושבים כיום לא מעט אנשים שיש להם קשרי חברות וקשרי משפחה עם אלה שביצעו פשעי מלחמה בזמן מלחמת האזרחים. הביטו קדימה אל העתיד, לא אחורה אל העבר, קורא השלטון באצילות לכאורית למשפחות המתייסרות. אתם סובלים? יוצאים מדעתכם מחמת אי־הידיעה? לא מעניין, קובע הממשל הספרדי, ומחוקק חוקים הבולמים את ניסיון המשפחות לעורר מהומה. הביטו קדימה, לא לאחור.
 

אדון ישראלי לא מצוי בדרך כלל ברזיה הפנימיים של ההיסטוריה הספרדית המאוחרת, ולו משום שמבטו, כאמור, מופנה לעבר אמריקה. לכל היותר יימצאו כמה שקראו פעם, בהיות ספריית עם עובד צעירה, עם מספרים סידוריים על כריכת כל ספר, את "למי צלצלו הפעמונים". הלקח שיכול אדון ישראלי ללמוד מצפייה ב"השתיקה של אחרים" הוא פשוט וידוע בעיקרו ואומר שמלחמה היא חרא. ושישראל דואגת למשפחות חלליה, לא שיש בכך נחמה כלשהי, בעוד שהשלטון הספרדי לא סופר את אזרחיו המתים. ראש הממשלה שם, ראש הממשלה לשעבר, מלך ספרד. כולם מדקלמים במקהלה מאוחדת את הלא לעבר, כן לעתיד. גם ברחוב מעדיפים שם לשכוח את המלחמה ההיא. בישראל זה לא היה עובד להם.