"אווו", "וואו", "וויי", "פשש", "אני אומוו לך", "מה שווציתי לומוו". לצירופי ההברות הללו, שמזכירים בעל חיים נוהם ומגרגר בשעה שהוא נועץ את שיניו בטרף, קוראים בערוץ הספורט "פרשנות". הנוהם, כידוע, הוא "הפרשן" שמחה ריגר. לריגר אין ולא היה מעולם מה לומר. הוא דל ביטוי ודל מחשבה, הוא לא מבין את המשחק בצורה שמעשירה את הצופה. הוא לא מצחיק, אלא אם כן גרגורים ונהמות בסגנון "אוו" ו"וואו" נחשבים כבדיחה. הוא פשוט כמו חפץ שהונח באולפן לפני שנים, נשכח שם, ומאז מרעיש בלי סיבה.
לא ייתכן שאיש בערוץ הספורט אינו משגיח בכך. בשנים האחרונות הוגבלו הנהמות של ריגר לכמות מועטה במשחק, מה שהפך את הצפייה במשחקי ה–NBA לכמעט נסבלת. השנה, מסיבה כלשהי, שוב הותר הרסן וריגר חזר להתפרע. ביחד עם השדר דניאל זילברשטיין, פטפטן כפייתי חסר חשבון, המשוכנע שכולנו דפ"רים שכשלו בלימודי הליב"ה ולא מבינים אנגלית בסיסית, וחושב שהתכנסנו כאן הערב לכבודו ולא לכבוד קווין דוראנט, הופכת הצפייה במשחק לסיוט.
לא ייתכן שאיש בערוץ הספורט אינו משגיח באיכות הירודה והמעצבנת של השידור. לא ייתכן שהשדר יחפור בלי הפסקה ויאפיל על רעשי האולם, והפרשן ישתמש בביטויים דוגמת: "תגיד, השחקנים האלה מסטולים?". אני למשל זוכר היטב ששחקנים בקבוצות ששמחה ריגר אימן נראו על הפרקט כמו מסטולים, וריגר ספג ביקורת ראויה, שלא עשתה שימוש בשפה גסה כזו. עם כמות החמאה שיש לו על הראש מותר לצפות מריגר שכל עוד לא הגיעו אנשי התחזוקה לפנות אותו מהאולפן ישמור קצת יותר על הפה שלו, ובעצם הכי טוב, אם אפשר, שישתוק. תודה.