הפרק "הלילה הארוך", הוא הפרק השלישי של העונה האחרונה ב"משחקי הכס", עורר ברשת תגובות סוערות, ממים משעשעים וויכוחים קשים. חלק מתגובות הציגו התלהבות חסרת מעצורים מהפרק, אם זה מהקרב המרשים מול צבא הלילה וצבא המתים ואם מסופו המפתיע והמספק כאשר אריה חיסלה באופן מפתיע את מלך הלילה.
אך רוב התגובות לפרק הביעו אכזבה ותסכול – בין אם על הקושי לעקוב אחר הנעשה בגלל החושך שאפיין את הפרק (וכמות הבדיחות על בעיות ראייה וכאבי עיניים מלאו את הרשת), בין אם על הישאורתם בחיים של יותר מידי דמויות מרכזיות (הרי אחת ההנאות המזוכיסטיות שלנו מהסדרה היא מותם המפתיע והפתאומי של דמויות מרכזיות) ובעיקר על סופו הפתאומי של קו העלילה של המהלכים הלבנים, שהוביל אותנו מהסצנה הראשונה של הסדרה, ואשר נאמר לנו שוב ושוב שהוא העניין המרכזי, כי החורף קרב.
מי שזקוק למספרים על מנת להוכיח את הטענה שהפרק אכזב רבים יכול להביט באתר הביקורות Rotten Tomatoes, בו קיבל הפרק (בשלב זה) את הציון 75, השני הנמוך ביותר בכל פרקי הסדרה, רחוק מהממוצע של הסדרה (93) ומאוד רחוק מהפרק אליו רבים משווים את "הלילה הארוך", הפרק "קרב הממזרים" (98). גם ב-IMDB נראה שהמגיבים לא נפלו מהרגליים מצפייה בפרק (אלא אם הם ניסו להתקרב לטלוויזיה על מנת להבין מה קורה שם לעזאזל), כאשר הציון שהם נתנו לו הוא 9.1, שזה נמוך מהממוצע של הסדרה (9.5) ורחוק מקרב הממזרים (9.9).
מה קרה שפרק שללא ספק הוא אחד המרשימים מבחינה וויזואלית בתולדות הטלוויזיה, ואחד היקרים שבהם, עורר אכזבה מסוג זה? למעשה התשובה הראשונה נעוצה בשאלה – הספקטל הוויזואלי. נכון שיש האוהבים להגיד שהטלוויזיה הפכה להיות כל כך טובה ואיכותית שהיא כמעט קולנוע, טענה שכביכול משבחת את הטלוויזיה, אבל למעשה משאירה אותה לעד נחותה לעומת הקולנוע.
אבל המקום המרכזי שקיבלה הטלוויזיה בתרבות – אשר עבור רבים ב"אליטה התרבותית" כבר עקף את חשיבות הקולנוע – לא נבע מהספקטל הוויזאולי שספקה הטלוויזיה (את זה יודע הקולנוע לעשות יותר טוב), אלא דווקא ממה שמכנה חוקר הטלוויזיה ג'יסון מיטל "ספקטל נרטיבי" – זאת אומרת שלא המכוניות המתהפכות או הדרקונים המעופפים הם אלו שגורמים לנו לשמוט את הלסת בצפייה בטלוויזיה, אלא מהלכים נרטיבים מפתיעים ומורכבים, שלעיתים נמשכים לאורך פרקים שלמים ולעיתים לאורך עונה שלמה.
לא במקרה בזמן שבקולנוע הבמאי/ת נתפס/ת כיוצר/ת המרכזי/ת (האוטר, כמו שהצרפתים קראו לזה), בטלוויזיה אלו הם הכותבים או הכותבות המרכזיים, או הוגי התוכנית, הם אלו הנתפסים יוצרי התוכנית, או בכינוי שהפך להיות פופולרי מאוד בעשור האחרונות, showrunner.
חשבו על רגעים טלוויזיונים "שומטי לסת" – ותבינו שברובם לא הסגנון הוא זה שגרם לכך. הסוף של "הסופרנוס"? מצולם כמו מלודרמה רגילה. הסוף של "עמוק באדמה"? ראינו כבר איפור מוצלח מזה בתולדות הטלוויזיה. המוות של דמויות מרכזיות ב"סמויה"? מצולם כאילו כבדרך אגב (אוי עומאר אהובי). ההבנה שיש שני קווי זמן בווסטוורלד ובחיים עצמם? לסגנון אין כאן חלק (אלא אם לעיצוב הלוגו של פארק אתם קוראים סגנון).
גם משחקי הכס, למרות קרב הממזרים והדרקונים המעופפים, זכורה לנו בעיקר מאירועים מפתיעים, או פיתולי עלילה סבוכים ולא מספקטקל וויזואלי. מדחיפתו של בראן מהחלון בפרק הראשון, דרך עריפת ראשו של נד, החתונה האדומה (והנקמה המתוקה של אריה), החתונה הסגולה (על שם צבע הפנים של ג'ופרי לאחר שהורעל), כריתית היד של ג'יימי, הדחיפה הקלה שנותן ליטל פינגר ללייסה הפסיכית לעבר התהום, רגע הגילוי על הוריו של גו' סנאו, שריפתה של שירין על המוקד על ידי אביה – וכמובן גילוי מקור שמו של הודור (!hold the door) הזכור לנו הרבה יותר מהקרב המרשים שהתנהל כמה דקות קודם לכן. בכולם, ללא יוצא מן הכלל, ההנאה (או ההפתעה, ההלם, הכעס) לא נבעו מהאפקט הוויזואלי (אם כי הוא כמובן תרם לתחושות) אלא מההפתעה הנרטיבית, או הספקטקל הנרטיבי.
כי מי שלא הבין עדיין, הפריחה של הטלוויזיה לא נבעה מהשיפור בתמונה, שהוא אולי תנאי הכרחי אבל לא מספיק, והיכולת לצפות במסך רחב וגדול (כמו בקולנוע!) או באיכות הצפייה של HD ועכשיו 4k (אם כי הבנתי שגם מי שמחזיק טלוויזיה כזאת בראשתו לא ממש ראה משהו ב"לילה הארוך"). מה שהפך את הטלוויזיה לאמנות החשובה של המאה הנוכחית זה היכולת לספר סיפור מורכב, סבוך, מפתיע, שלא תמיד מספק את מה שאנחנו רוצים לקבל, או לפעמים מספק אותו בקטרזיס מטורף (סופם המופלא של ג'ופרי, רמזי וולדר פריי על כל משפחתו).
ומה קיבלנו בסוף "הלילה הארוך"? נכון שבדיעבד הרגע הזה, בו אריה מחסלת את מלך הלילה, נראה בדיעבד כמהלך שתוכנן עוד בפרק הראשון, והלך ונבנה לאט ובעדינות לאורך שבע עונות ושני פרקים. הבעיה שחוץ משני רגעים לא עדינים במיוחד בפרק הנוכחי בהם אריה ומליסנדרה (המכשפה האדומה) מחליפות מבטים ומילים, לא היתה תחושה שהפרק מוביל לרגע הזה – ובמובנים רבים הוא נופל לאחד מחטאי הדרמה העתיקים ביותר – דיאוס אקס מכינה.
אם נוסיף לזה את התחושה שלא היה שום תכנון הגיוני לקרב הזה (אפשר להאשים את הדמויות הפקטיביות שלא התכוננו לקרב, אבל נראה שעדיף להאשים כאן את היוצרים שכנראה השקיעו יותר בנראות מאשר בסיפור), את שני הפרקים הקודמים שהיו מלאכת מחשבת נרטיבית שסיפקה את האשלייה שהולך להיות פרק גדול מהחיים, ואת הזיכרון שלנו מהעונות הראשונות שלא מדובר בסדרה המתחנפת לצופיה ומספקת להם הפתעות ואכזבות – ונבין מדוע למרות שהרבה מאיתנו נהנו מהפרק, עדיין הרגשנו מרומים.
כי מה לעשות, אמנות הטלוויזיה למדה אותנו לצפות לסיפור טוב המצליח להפתיע או לרגש בזכות הקשרים בין הדמויות והעלילות ולא בזכות דרקונים מעופפים ומתים מהלכים מטפסים על חומות. בואו נקווה ששלושת הפרקים האחרונים יזכירו לנו את העונות הראשונות של הסדרה ולא את העונה השביעית או את "הלילה הארוך". ואפרופו לילה ארוך – איפה יש הקרנה של הפרק האחרון ב"שידור חי"?
ד"ר איתי חרל"פ הוא חוקר ומרצה לטלוויזיה במכללה האקדמית ספיר ובאוניברסיטת תל אביב. הקורס שלו "טלוויזיה כחול לבן – זהויות משתנות בסדרות ישראליות" עלה לאחרונה לאתר קמפוס וניתן ללמוד אותו בחינם.