אני יושבת בדייט. הדרינק שלנו הגיע. הקרח נשבר. הבחור שיתף אותי שבפעם הקודמת שדחיתי את פגישתנו הוא חשב שניסיתי להתחמק. לקחתי רגע לחשוב על התשובה. אולי עדיף לענות בכנות, לחשוף את האמת לפני שנתקדם הלאה, שאדע מעכשיו מה עלולה להיות הסיבה אם הוא לא ישלח הודעה למחרת. "האמת, שהיה פרק של 'חתונה ממבט ראשון' ולא היה לי זמן להשלים אחר כך" התוודיתי.
הוא גיחך ושאל אם אני אשכרה צופה בשיט הזה. לקחתי רגע נוסף כדי להחליט באיזו דרך אני עונה - האם בהתגוננות של אורטל, באמוציונליות של דיקלה, בציניות של שירי, בביטחון של צוקית, בקורקטיות של שרונה או בנחישות של בת אל?
"אשכרה" עניתי מבלי להתנצל.
"בסדר, נו זה הגילטי פלז'ר שלך" ניסה לנחם אותי.
"האמת היא שזה הרבה יותר מפלז'ר ואני ממש לא מרגישה גילטי".
תהיתי האם הוא יהיה מסוגל להכיל אותי כמו לירן או לפחות לקבל אותי כמו יוגב? מוקדם לדעת, אך זו לא הנקודה.
מבלי להתייחס לשיאי הרייטינג שנשברו הרבה יותר משבע כוסות, כי זה לא באמת פרמטר לצפות בשום דבר, אני משוכנעת שלא רק שאין במה להתבייש, זה אפילו חשוב לצפות בחתונה ממבט ראשון.
החופה של השכן לא תמיד לבנה יותר
רכילות, מציצנות, אסקפיזם, הזדהות, שיקוף עצמי, למידה מניסיונם של אחרים - לא חסרות מוטיבציות שיגרמו לנו להיכנס למערכת יחסים פוליאמורית עם שבעה זוגות. נכון, אפשר להגיד את זה על כל ריאליטי אבל ז'אנר 'יחסינו לאן' מ"קחי אותי שרון", דרך ה"רווק" ועד "לאהוב את אנה" הוא מניה בטוחה בשוק הרווקים והזוגיים כאחד. ואתם יודעים מה יפה בז'אנר הזה? שהוא לא מוגבל לגבולות המרקע; נסו להיזכר מתי הייתם עדים למריבה של זוג חברים באמצע ארוחה למשל, או ששמעתם את זוג השכנים שלכם בעיצומו של פיצוץ קולני. מה עשיתם תוך כדי או אחרי? ככל הנראה צותתם, ניתחתם, ריכלתם, וכמובן השוויתם איפה הם ביחס אליכם. אולי זה גרם לכם להרגיש טוב יותר, אולי פחות, כך או כך זה על חשבון או דרך אחרים.
לפני שתודו לי על הניסיון החביב להשוות בין מציאות לתכנית ריאליטי, אני אגיד לכם שאתם צודקים ושזה נכון שבריאליטי יש משתתפים המשחקים לידי עורכים, תסריט, ומצלמות. בדיוק כמו שהתובנות הכי גדולות שלי הגיעו מסרטים.
תכנית ריאליטי, סרטים או המציאות עצמה, יו ניימ איט, אם רק נצפה בהם כמו שצריך, נוכל לראות שהחופה של השכן לא תמיד לבנה יותר.
נרקומנים של פרשנות
לאחר שהצצנו, ניתחנו, הקשנו והשווינו, מישהו צריך לאשר (או שלא) את הדיאגנוזה שלנו - ככה אנחנו נרקמונים של פרשנות. ואיך נעשה זאת ללא הזוג הכי יציב בחבורה, הלא הם צוות הפסיכולוגים של התכנית, של המשתתפים ושלנו. דרכם אנחנו מבינים אילו דפוסים מעכבים אותנו ומתי אנחנו נשארים באזור הנוחות. "למה זה לא הלך עם הבן זוג האחרון", "איך אפשר למנוע את הריב הבא", "אני מתנהגת בדיוק כמוה" תקראו לזה פסיכולוגיה בגרושים גרושות אבל בסוף כולנו יושבים על אותה ספה.
ובכל זאת נעשה הפרדה בין צרכי הפורמט לאתיקה מקצועית: הרעיון של זיווג עיוור על בסיס נתונים מדעיים יכל לעבוד טוב יותר אילולא היה נטול אינטרסים, ראו ערך את הנחישות המחשידה ואף פושעת לכלוא את אורטל ועידו יחד מאשר לשחררם לחופשי כמו הזוג, שאינני זוכרת את שמם, אי שם בתחילת התכנית.
לצפות זה סבבה להשתתף זה כבר מוגזם
כששאלו אותי אם רוצה להשתתף בעונה הבאה עניתי בחיוב. אילולא היו מצלמות. שאני אהיה בשר התותחים לטוקבקיסטים, לממים, לרכילות, לביקורת, לעריכה, לגורל הטייפקאסט שנקבע לי מראש? יש גבול. לא אחת שמעתי אנשים שכבר פתוחים לאופציה של מציאת זוגיות בפורמט חברתי פומבי, אך מתקשים בסביבת החשיפה הטלוויזיונית. ואפוא יש האמיצים שבחרו לעבור ת-ה-ל-י-ך, כמה מזה בשביל התהילה וכמה בשביל האהבה, לא יודעת. תהא הסיבה אשר, לצפות זה סבבה להשתתף זה כבר מוגזם.
הדייט שלי לא שלח לי הודעה למחרת. האם בגלל שאני צופה בשיט? לא יודעת. מה שבטוח ש'שיט' עבור מישהו אחד עשוי להיות דשן למישהו אחר.