"כמו משהו שהגיע מהחלל": מה עושה היום סמי מ"סמי וסוסו"?

לג’ורג’ איברהים אין כוונה להתחרות בשחקני “מסרחיד”, פסטיבל הצגות יחיד בערבית, שייפתח הערב במרכז לתיאטרון עכו, אבל הוא לא יופתע אם מבטי הקהל יופנו דווקא אליו, מחוץ לבמה. 45 שנה לאחר ש”סמי וסוסו”, מסדרות הדגל של הטלוויזיה הישראלית בערבית בראשית דרכה, התאיידה אל בין דפי ההיסטוריה, רבים אינם מתקשים לזהותו עם דמותו חביבת הקהל מאז. פרט לצבע הלבן שהשתלט על בלוריתו ולגזרתו שהתעגלה, כמעט לא השתנה בו דבר לעומת הימים ההם.

לפסטיבל הוא מגיע בנסיבות משפחתיות. לו ולרעייתו, מילדה, עורכת דין, שתי בנות. “הילדה שלי רצתה להשתתף בפסטיבל וביקשה ממני טקסט להצגה”, מעיד איברהים. הילדה, אמירה, כבר בת 34, אם לילד בן שמונה, בוגרת האקדמיה למשחק שהקים ברמאללה, והוא שמח למלא את מבוקשה. לדבריו, כחובב קריאה נלהב איתר סיפור מאת הסופר הפולני אנדג’י מלישקה והפכו ל”מאג’דה”, הצגת יחיד בביצוע בתו.

עד פולין הרחקת למענה?
“כן, עד פולין. התיאטרון זה משהו אוניברסלי, האנשים הם אותם אנשים בכל מקום. כאן מדובר בדמות חד־הורית, שיש לה מרקם יחסים מסוים עם בנה שמתחבא מתחת לשולחן”.

ליצירת המוזיקה להצגה גייס את בתו השנייה, תמרה, שלמדה תיאטרון באוניברסיטה העברית. כשאני מעיר לגבי שמות בנותיו, מגיב איברהים בנימה מחויכת ומפויסת: “תמרה זה שם רוסי ואמירה שם ערבי. אתם לוקחים כל דבר מאיתנו ועושים אותו שלכם. לא מספיק שלקחתם מאיתנו את הארץ שלנו, גם את החומוס והפלאפל”.

בגלל היותה בתך, אמירה מקבלת יחס מיוחד בעבודתכם לקראת ההצגה?
“לא ממש. בחזרה אתמול דווקא היה לנו ריב גדול על מיקום המוזיקה בהצגה. ‘אתה מיושן בגישה שלך’, היא טענה. בסוף נגיע לעמק השווה”.

אהבה עם המצלמה

שם משפחתן של בנותיו, חבש, מצביע על הקשר מרתק. גיבור סיפורנו, בן ה־73, נולד ברמלה כג’ורג’ חבש, כמו דודו הידוע לשמצה, ראש “החזית העממית לשחרור פלסטין”. כשהפך לסמי בטלוויזיה הישראלית, המיר את שם המשפחה הבעייתי לאיברהים, שם אביו.

“ב־48’, כשהייתי תינוק, שמו אותנו על משאיות וזרקו אותנו על הגבול, בלטרון”, הוא מספר. “כשעברנו לירדן, גדלתי בעמאן, שם אהבתי להשתתף בהצגות בית הספר והושפעתי ממורה שהחדיר בנו את אהבת התיאטרון. ‘עדיף לקרוא מאשר ללמוד בעל פה’, הוא היה אומר לי. פעם אותו מורה רשם אותי לספרייה כדי שיהיה לי מה לקרוא”.

מה הביא אותך לעבור לירושלים?
“לאחר התיכון אבא שלי שלח אותי לירושלים עם כומר גרמני שהכיר בעמאן. מלחמת ששת הימים תפסה אותי כשעבדתי כמזכיר הבישוף בכנסייה הלותרנית, שממנה ראיתי את החיילים כובשים את ירושלים העתיקה. שמעתי את היריות מקרוב וגם את המטוסים שטסו למעלה”.

איך הגעת מהכנסייה לטלוויזיה?
“לצד העבודה בכנסייה, הייתי שחקן חובב והקמתי להקה עם בסאם זועמוט. כששמעתי שמחפשים שחקנים ברדיו, הלכתי ועשיתי טסט. קיבלו אותי ונהייתי שחקן בתסכיתים בערבית. מהר מאוד התחלתי, בגילי הצעיר, להשתתף בכתיבת התסכיתים ובבימוי שלהם. זה בא לי בקלות, כמי שכילד שמע תסכיתים מהרדיו של מצרים ושל ירדן. כשהגיע העניין של ‘סמי וסוסו’, הייתי אחד מעשרות שנבחנו, כולל שחקנים מפורסמים. העדיפו אותי אולי משום שהייתי טבעי מול המצלמה, שאהבה את הפנים שלי”.

עם סוסו - בדיבוב הצעירה הירושלמית לביבה דריני - בובת הילד שלו, סיפר סיפורים ושר שירים תוך כדי הפגנת קסם אישי. הוא יצא לצילומי הסדרה ברחבי המדינה, “מראש הנקרה עד אילת. זה היה כיף וגם עבודה קשה. שילמו לנו גרושים ואני אף פעם לא הייתי באופן רשמי עובד של הטלוויזיה, אבל נתנּו את הכל. ההצלחה הייתה מיידית. זאת הייתה התחלת הטלוויזיה בישראל והקהל התפעל מהתוכנית כאילו שהייתה משהו שהגיע מהחלל. לזמן קצר נהייתי השחקן מספר אחד מבחינת הפופולריות. מצד שני, בבת אחת נהייתי של כולם, ערבים ויהודים כאחד. עצרו אותי ברחוב והייתי חייב לחייך. כולם קראו לי סמי. היו טקסטים שלא הסכמתי לקרוא בתוכנית. מה שלא רציתי להגיד, לא אמרתי, בטח לא על דו־קיום, שלדעתי לא הולך ביחד עם הכיבוש”.

תהילתו הטלוויזיונית נמשכה כשש שנים, עד שהתוכנית של חייו התאדתה ב־74’. לדבריו, העובדה שהתהליך לא קרה בבת אחת הקלה עליו. “כיום, כשמברכים אותי ומזכירים לי דברים מהתוכנית, זה מחמיא לי עוד יותר”, טוען איברהים, שמאז משקיע את מרצו בתיאטרון. הוא גם הופיע בשלושה סרטי קולנוע, באחד מהם בתפקיד סנטה קלאוס.

כעבור כ־20 שנה, ב־95’, הוא שיחק את אביו של רומיאו, בהפקה יהודית־ערבית מיוחדת של שחקני החאן ושל תיאטרונו, “אל־קאסבה”, בבימוי משותף של ערן בניאל ופואד עווד. ההצגה שנישאה על כנפי הסכמי אוסלו הייתה הצלחה אמנותית וכישלון מסחרי. “חשבנו שיהיה טוב לעשות הצגה כזאת למען השלום, אך זאת הייתה כמעט משימה בלתי אפשרית לשווק אותה בארץ. הועלו כל מיני טענות נגדה, ולערבים לא התאפשר להגיע אליה”, נזכר איברהים, שמדי ערב היה יוצא לקהל ומעיר שיש עדיין כיבוש בישראל. “באירופה דווקא התקבלנו בחום רב”.