בחירות הקרבות, פיגועי הטרור, האיום האיראני. כל הנושאים הרי הגורל האלה לא הצליחו להתחרות ברמת הבאזז של רגע טלוויזיוני אחד, בין זמר ומגישת טלוויזיה פופולריים, שהתווכחו על עוקבים באינסטגרם. קל מאוד לזלזל בעימות הזה, בין אייל גולן ואופירה אסייג, שהתקיים במסגרת התוכנית "אופירה וברקוביץ'" (קשת), ולצקצק על כמה נמוך הגענו, כתרבות, כחברה וגו'. אבל בעיניי, בלי גרם של ציניות, זה היה רגע טלוויזיוני נדיר. מפני שהוא הציף באופן גלוי, או כמו שאופירה שבה ואמרה "קבל עם ועדה", סוגיות חשובות בחיים של כולנו. ועוד באמצעות שני כוכבים גדולים, שהתנהלו - באופן יחסי לפחות - ללא פילטרים.
קודם כל, הראיון הזה המחיש את חשיבותן המכרעת של הרשתות החברתיות. למי שהיה במאדים בשבוע האחרון נסביר שקצפה של אסייג יצא על כך שגולן הסיר את כל העוקבים מחשבון האינסטגרם שלו, למעט קבוצה מצומצמת של מקורבים שכללה בני משפחה וגם את נסרין קדרי ואיתי לוי. אסייג נותרה בחוץ. הכעס שלה על העניין נראה מאוד ילדותי, אפילו פתטי, אבל בפועל הוא מובן. האקט של גולן בעצם הגדיר באופן פומבי (קבל עם ועדה!) מיהם האנשים הקרובים אליו ביותר. והיא לא אחת מהם. אם תהיו כנים עם עצמכם, כמעט כולנו משתמשים ברשתות החברתיות כסיסמוגרף ליחסים. מי תמיד עושה לי לייק, מי מתעלם, מי צץ רק כשיש לו משהו רע להגיד וכו'. אסייג, כמו אסייג, לקחה את זה לקצה, ובאופן מאוד מתוקשר, אבל היא בסך הכל ביטאה את המצב בשטח: מה שקורה ברשתות החברתיות הוא המציאות.
עניין חשוב אחר שהוצף בוויכוח הוא מהותה של חברות. אף על פי שהשניים הקפידו להצהיר על אהבתם זה לזו, אסייג שבה וחזרה על כך שהיא סייעה לגולן בתקשורת כשהיה במצוקה (בעוד שבחדר רובץ פיל לבן, ואני לא מתכוון לאייל ברקוביץ' אלא לפרשת אייל גולן), ולכן - בתמורה - היא מצפה להימנות עם חבורת מקורביו המוצהרת. ושוב, אפשר לגחך על זה ולהצהיר שחברות היא הרבה מעבר ליחסי תן וקח. אבל האם מרביתנו לא עורכים את החשבונות האלה, גם עם חברינו הטובים ביותר?
סוגיה שכיחה אחרת בחיי האדם היא זו של האישה החדשה והרעה, שמשנה את הגבר שלה ("מכשפת אותו", כהגדרת פירה וברקו), וממרידה אותו נגד חבריו הישנים. כן, מתברר שדניאל גרינברג - ארוסתו הטרייה של גולן - היא היוקו אונו של הזמר הים תיכוני. זה מצחיק, אבל בעומק הדברים מדובר בשוביניזם צרוף (גם כשהוא מגיע מכיוון אסייג). הייחוס של תכונות מעולם המכשפות לאישה הוא לכאורה ימי בניימי, אבל עובד יפה גם היום. אם נתעלם לרגע מהצדק הפואטי, שבו בחורה צעירה שולטת לגולן בחיים (לכאורה), הרי שעצם הטענות האלה מעידות על תפקידה הרצוי, מבחינת המוסכמות החברתיות. להיות יפה ולשתוק.
מה שמזכיר נושא בעייתי אחר, אבל נוכח מאוד בשיח שלנו, שבצבץ בדיון. אסייג חזרה שוב ושוב על הביטוי "המרוקאית שבי" כדי להסביר התנהגות של כעס, עלבון וכו'. גם אייל ברקוביץ' ניסה להאיר את עיניו של גולן במשפטים כמו "אתה הרי מכיר את המרוקאית הזו". כאילו שמוצא יכול להיות נימוק להתנהלות בעייתית. טוב שלא האשימו את החצי התימני של גולן בקמצנות, שבגינה לא הכניס את אסייג לרשימת העוקבים המצומצמת. ובאותה רוח, כשאסייג ניסתה להמחיש עד כמה הושפלה, היא אמרה "האחיות שלי התקשרו מדימונה, מדימונה, כדי לשאול למה אני בחוץ".
כל זה עשוי להסביר מדוע צפיתי ב–12 הדקות האלה בדריכות, בלי לאבד ריכוז לרגע. ולא פעם מצאתי את עצמי פעור פה, מניד בראשי כלא מאמין וצוחק בקול רם. אני צרכן לא קטן של טלוויזיה. אבל מעט מאוד סדרות מתוסרטות או סרטי דוקו נחשבים הצליחו לחלץ ממני תגובות כאלה. כי גולן ואסייג הצליחו להציג פיסה אמיתית ורותחת של חיים, שגם שייקספיר לא היה יכול לכתוב.
***
את הכתבה של עמרי מניב ברשת 13, שבה סולפו דבריו של הרב אסף נאומבורג, אי אפשר לפטור בכך שזו הייתה פאשלה נקודתית, שעליה רק הכתב ישלם את המחיר. מדובר בפרי, גם אם תת־מודע, של אווירה כללית בחוגים רחבים בתקשורת, שעושים דמוניזציה לציונות הדתית ומוכנים לעגל פינות בעבודה העיתונאית מתוך הנחה שממילא מדובר בפנאטים.
ובאותה רוח. "ממשלת אחדות חילונית", זועק הספין הנוכחי של כחול לבן. מדברים גבוהה־גבוהה על הצורך באחדות, ובאותה נשימה ממדרים מראש ציבורים רחבים בישראליות. בני גנץ וחבריו מתיימרים לשנות את השיח המשסה והמפלג של ראש הממשלה הנוכחי. קמפיין מהסוג הזה הוא בדיוק אותה גברת, בססמה אחרת.
כתבתי בעבר, חוזר על זה שוב. הסיבוב של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בין אולפני הטלוויזיה, שם הוא שוטח את עמדותיו וביקורתו על אנשי ציבור, הוא פשוט ביזיון. אי אפשר, מצד אחד, לזעוק על התגברות השחיתות בפוליטיקה שלנו, ובאותה נשימה להעניק במה מכובדת לראש ממשלה שהורשע בשחיתות וישב בכלא.