בשנת 2001 פרסם העיתונאי והמנחה דרור גלוברמן את אחד הסקופים הגדולים שלו מתחילת הקריירה - דליפת מרשם האזרחים הממוחשב לאינטרנט. “נכנסתי לרכז הכתבים של ‘מעריב’ עם דיסק צרוב ואמרתי לו: ‘יש פה את מאגר מרשם האוכלוסין של ישראל”, הוא נזכר. “הסתכלנו על זה והבנו שיש לנו פצצת אטום ביד, זה רגיש ופלילי. הלכנו לחפש כספת לשים בה את הדיסק הזה. אני זוכר שחיפשנו במאגר את ראש הממשלה, ראש השב”כ וראש המוסד, וכולם היו שם. פתאום הבנו שמסתובב ברשת מסמך שדלף מאחת המפלגות עם כל הפרטים על כל אזרחי המדינה: מספר זהות, כתובת, שם האב. אפשר לעשות עם המידע הזה המון שימושים”.
18 שנים אחרי, דליפת מרשם האוכלוסין נשמעת כמו פגיעה קטנה יחסית בפרטיות של כולנו. "היום המצב הרבה יותר גרוע", אומר גלוברמן. "אתה חושף את מצבך הנפשי ואת החולשות שלך בעצמך ברשת החברתית מול כולם, אתה מנדב מידע הרבה יותר רגיש מזה שאתה גר ברחוב נרקיסים 15".
את הנושא הזה יצא גלוברמן לחקור בסרטו התיעודי “הקרב על המוח” (הערב בקשת 12, אחרי החדשות), שעוסק בהשפעות החדשנות והטכנולוגיה על החברה האנושית. הסרט ייקח את הנושא המטריד הזה צעד אחד קדימה: הוא עוסק בהשלכות הקשות של הרשתות החברתיות על החיים של כל אחד ואחת מאיתנו, ומנסה להסביר את המשמעויות ההרסניות של רשתות חברתיות וחברות שברשותן מידע אינסופי על מה מעניין אותנו, ואת הניסיון שלהן להפוך את תשומת הלב שלנו לעסק של מיליארדי דולרים.
“הסרט נולד מהחיים הפרטיים שלי”, מודה גלוברמן, מגיש המגזין הטלוויזיוני NEXT. “הרגשתי שהחיבור המתמיד לרשתות אוכל לי את הזוגיות. יושבים שניים בסלון, אני עם טלפון, אשתי עם טלפון, הולכים לישון גב אל גב, אבל זה ‘רק היום’ ו’רק מחר’, ונמשך ונמשך. הטלפון יותר מתגמל את המוח - פייסבוק לא אומר לי ‘לא’, ליוטיוב אין ביקורת עליי, לא צריך לחשוב יותר מדי. אני הולך עם הילדות שלי לגינה ואני נלחם לא להוציא את הטלפון. אני מפחד שמישהו מחפש אותי מהעבודה. אני לא יכול להגיד: ‘תמותו, אני עם הילדות’. הרגשתי איך הסביבה שלי מידלדלת, הקשר עם בת הזוג שלי נגרס ונשחק. זה גורם לבדידות. אתה מלקה את עצמך: ‘אני אידיוט, אין לי אופי, אני חלש, אני מוציא את הטלפון כשזה לא מה שאני רוצה לעשות’, אבל זו לא אשמתך. כשנולדה בתי הבכורה, החלטתי שהילדה לא רואה אותי עם טלפון, רק לשנייה פה שנייה שם, לבדוק מייל במטבח. בגיל שנה היא נעמדה, הלכה לטלפון שלי, הביאה לי ואמרה לי ‘קח’. אם הדבר הראשון שהיא הביאה לי זה הטלפון, אז כנראה שאני חי בסרט שהיא לא רואה. אנחנו שולחים את הילדים שלנו להתחרות עם הטלפון על תשומת הלב. כמה זה גורם להם לבדידות, דיכאון והפרעות אכילה”.
אופירה ברקוביץ', אייל גולן. צלם : צילום מסך
והאחריות היא לא שלנו? “מנצלים אותנו, זה דבר שהוא חזק מאיתנו, שהונדס לפעול על פי הצרכים הבסיסיים שלנו. קורית פה מניפולציה יותר גדולה מאיתנו. זה מדהים איך קל לתכנת את ההתנהגות האנושית. רק לאחרונה המדינה סערה בגלל הסכסוך של אופירה אסייג ואייל גולן, שני אנשים מבוגרים, בגלל שהוא הוריד לה עוקב. יש לו את כל הכסף שבעולם, הוא יכול לבלות איפה שהוא רוצה ולאכול בכל המסעדות, ועדיין הוא מסתכל באינסטגרם ורואה אנשים אחרים, וזה יוצר אצלו סטרס. גם הוא מסתכל ומרגיש פחות טוב, עד שהוא מחליט להפסיק לעקוב אחרי כולם. אף אחד לא חסין, לא משנה כמה תהיה מקובל, מפורסם, מוצלח, עשיר, זה לא רלוונטי. הדבר הזה יגרום לך להרגיש שהחיים שלך פחות טובים. אנחנו צריכים להיות ביחד מול זה ולא לבד מול המסך. לדרוש פעולה ושינוי. בסרט אני מחבר בפעם הראשונה בין כמה בעיות: התמכרות, דיכאון, בדידות, קושי לתקשר, קושי עם בן הזוג, קושי להתרכז בילדים, פילוג, קיטוב, פייק ניוז. זה נולד מאותו המקום, כי מנסים לגנוב לנו את תשומת הלב”.
דקה של אמריקאי
בסרט משתמש גלוברמן בביטוי “כלכלת תשומת הלב”. “זה בעצם הצד השני של המטבע - כלכלת החינם”, הוא מסביר. “כולנו עשינו טעות לפני כ־20 שנה: אמרו לנו ‘מייל חינם’, ‘חדשות חינם’, אמרנו: ‘אנחנו לא משלמים על כלום’. התאגידים למדו להתפרנס ממה שהוא לא כסף, אלא תשומת לב. אומנם תשומת לב היא לא מדידה, אבל החברות האלו - פייסבוק, טוויטר, וגם אתרי חדשות שאני ואתה עובדים בהם – יודעות למדוד את זה. בפייסבוק יש טבלה של כמה כסף שווה דקה של משתמש: דקה של אמריקאי שווה יותר מדקה של ישראלי, ששווה יותר משל אפריקאי. מה שהולך לאיבוד בדרך זו האמפתיה והיכולת החברתית. לא נוח לנו לדבר אחד עם השני בעיניים. פעם כשהיית רואה ברחוב מישהו סובל, הגוף שלך היה מגיב ברמה מסוימת של כאב. מחקרים הוכיחו שהיום זה קורה פחות, כי אנשים פחות באינטראקציות, האמפתיה הלכה לאיבוד. תראה מה טינדר עשה לפאבים. היום אם אתה בן 20, אתה לא יכול ללכת סתם ולגשת למישהי. בני נוער אולי ייגשו לדבר עם מישהי, יתחילו איתה, אבל אחרי כמה מילים ייקחו את האינסטגרם שלה וימשיכו משם את השיחה. שם יותר קל להם להתנהל. אישית, אם פייסבוק וגוגל היו באים אליי ואומרים לי: ‘תביא 4.99 דולר בחודש, וניתן לך את השירות הכי טוב שאנחנו יכולים בלי מניפולציות’ – הייתי לוקח. השאלה היא אם זה אפשרי בכלל. האם אפשר ללכת לאחור?”.
אנשים, דרור גלוברמן, קורין גדעון. צילום מסך
במהלך הסרט מגיע גלוברמן למטה פייסבוק העולמי ומנסה להתעמת עם בכירי החברה, בהם שריל סנדברג, סמנכ”לית התפעול של החברה. “הזמינו אותי לכנס העיתונאים הראשון של פייסבוק, הבטיחו ראיונות עם בכירים”, מספר גלוברמן. “כשהגענו, אחרי 15 שעות טיסה, הבנו שהלו”ז צפוף בהרצאות, וגם העיתונאים האחרים מהעולם לא קיבלו ראיונות. בסוף הגיעה שריל סנדברג, ונתנו לעיתונאים לשאול שאלות רכות שנבחרו על ידי החברה מראש. שלפתי את הקלף הישראלי, התפרצתי ושאלתי את השאלה שלי על גניבת תשומת הלב שלנו. היא ענתה ממש לעניין, אבל חלק מהדברים היו לא מדויקים. היא אמרה: ‘אנחנו לא מכירים אותך באמת’. באמת? הם יכולים לדעת אם אתה גיי גם אם לא עשית לייק למסיבת גייז, וגם אם אתה ילד בן 13 שלא יצא מהארון - בגלל תמונות שהתעכבת עליהן או אלגוריתמים אחרים. הם יכולים לזהות זוג שנפרד שבועיים לפני הפרידה: ההודעות שלהם קצרות יותר או ארוכות יותר, פתאום עושים גוגל על עורך דין של גירושים או מסתכלים על תמונות של האקס. הם מכירים אותך יותר טוב מעצמך”.
אילו שינויים אפשר לעשות? “יש המון בעיות מחוברות. אנחנו קורבנו של כוח חזק מאיתנו. תסתכל איך מדינה מתמודדת עם כוחות אחרים שפוגעים בבני אדם. חוץ מלהוציא למשל סיגריות מחוץ לחוק, עשו הכל: מיסוי גבוה, אזהרות מטורפות על חפיסות, איסור על הימורים, שלל מגבלות על אלכוהול. ההבדל הוא שאלכוהוליסטים ונרקומנים הם אחוז מאוד קטן מהאוכלוסייה, וכאן זה כולם. כולנו למדנו לחיות עם זה. לא הפנמנו שזה מצריך טיפול. אולי כדאי לשים אזהרה על אתרים שהם ממכרים. ראיינתי את ח”כ מרב מיכאלי, שהודתה בחצי פה שיש מצב שפוליטיקאים נמנעים מלחוקק נגד רשתות חברתיות כי זה האינטרס שלהם, ככה הם משפיעים עלינו. בבחירות האחרונות כל השיח והקמפיינים קרו בפייסבוק ובטוויטר. זה כלי העבודה שלהם, אז הם יגבילו אותו?”.
רק שני כפתורים
אף על פי שגלוברמן עוסק כבר 20 שנה בהשפעות הטכנולוגיה על חיינו – מתפקידו ככתב הייטק ב”מעריב”, דרך התוכנית “זומביט”, חדשות ערוץ 2 ועריכת מדור הטכנולוגיה NEXTER באתר מאקו, ועד והגשת NEXT בשנתיים האחרונות - הוא טוען כי הוא “בכלל לא איש של טכנולוגיה”. “אני מנסה להבין איך טכנולוגיה משפיעה על בני אדם בצורה הכי פשוטה שיש”, הוא אומר. “אנשים חושבים שאם הם לא הבינו משהו בטכנולוגיה, אז הבעיה היא אצלם. אני לא יודע לעבוד עם אנדרואיד כי הוא בנוי גרוע. להפעיל מכונת כביסה זה נורא קל כי יש רק שני כפתורים, והמכשירים הכי חכמים בנויים משני כפתורים. יש לזה גם משמעות פוליטית - המון אנשים שמרגישים שהעולם בורח להם מהר - נלחצים ורוצים לעצור אותו. הם מתחילים להיות שמרנים, וזה משפיע על הדעות הפוליטיות שלנו”.
אחד הראיונות ההישגיים בקריירה של גלוברמן התרחש בנובמבר 2018 עם מדליף המידע המפורסם, אדוארד סנודן, שמבוקש בארצות הברית ומתחבא ברוסיה בגלל שהדליף חומר מסווג על תוכניות סודיות ביותר של הסוכנות לביטחון לאומי. “ערכתי את הראיון במסגרת אירוע של חברת הייעוץ התקשורתי והאסטרטגיה ‘אורנשטיין חושן', בשיחת וידיאו מול קהל”, הוא מספר. “זה היה מעמד סופר־מרגש כי בעיניי הוא אדם מדהים. הצגתי את השאלה: ‘האם הוא לוחם חופש או שהוא בוגד?’, כי סנודן גילה לעולם שרשויות המודיעין האמריקאיות, שהוא עבד בהן, מאזינות לאזרחים ועוקבות אחר המידע בשרתים של פייסבוק, גוגל ועוד. אם חשבתם שהסינים או הרוסים מאזינים לכם - אז האמריקאים הכי גרועים, כי לפחות ברוסיה הקומוניסטית ידעת שמאזינים לך. במקרה הזה, כישראלי ואזרח העולם, אני חושב שהוא לוחם למען החופש של כולנו”.
אחת התוכניות הכי מזוהות עם גלוברמן היא “אנשים”, שרצה בהגשתו במשך שבע שנים (שם הכרנו, מאחורי הקלעים, כששימשתי תחקירן בתוכנית), עד שהעביר את השרביט לחברו חיים אתגר ולמגישות קורין גדעון וגלית גוטמן. “ההחלטה לעזוב הפתיעה גם אותי”, הוא מספר. “זה באמת בא מהמקום הפשוט: רציתי ללמוד משהו חדש. אם אני לא לומד יותר, אז למה אני קם בבוקר. סיפור מייצג שלי מהעבודה בתוכנית הוא כשמשכתי בשיער לאבי גבאי. ראיינתי אותו לפני שהוא התמודד. אם חיפשתי אז בגוגל את שמו, גוגל היה משלים: ‘אבי גבאי - פאה’. לכן הרגשתי צורך לשאול אותו: ‘השיער שלך אמיתי?’, המטרה שלי בתוכנית הייתה לשאול בצורה אישית מאוד. לקחת אנשים כבדי משקל ולהציג את הצד האישי שלהם”.
