זהו, העונה השנייה של "נינג'ה ישראל" הסתיימה. באמת, אני לא עובדת עליכם. אין הפוגה, אין חגים, זה סופי. יותר מ-30 פרקים של מכשולים, נפילות, ופרצופים נדהמים של אסי ורותם הגיעו לקיצם במשדר טלוויזיוני ארוך (כרגיל), אבל מפתיע ואפילו קצת שובר את הלב.
בלי ששמתם לב (כלומר, בזכות עריכה קפדנית שהותירה גם כך פרקים ארוכים עד מאוד) - 320 מועמדים חטובים ומיוזעים ניצבו על מסלול הנינג'ה בעונה הנוכחית וניסו להגיע למבנה בעל השם האקזוטי "הר מידוריאמה", או בפשטות - לטפס על חבל בגובה 35 מ' כדי לזכות ברבע מיליון שקל. קליל, אה? מתוכם, "רק" 28 העפילו לגמר ששודר אמש, והכיל רגעים, שהצדיקו אולי בפעם הראשונה, את הפנים המופתעות והדרמטיות של המנחים והפרשנים.
בזה אחר זה הם נפלו: ספורטאים מוכשרים, מקצועיים וצנועים שאת המאבק הרגיל בתכניות הריאליטי על אהבת הקהל, החליפו בשאיפה לאתגר את יכולותיהם הפיזיות ולהגיע לגבהים חדשים (תרתי משמע).
למרבה ההלם, בין עשרות המועמדים שמצאו עצמם רטובים בבגדי ים ונעלי ספורט, נכללו כל (!) כוכבי העונה הראשונה. וכשאני אומרת כל, אני מתכוונת לכולם. בראשם - יובל שמלא, זוכה העונה הראשונה (הכל-יכול הממושקף בעל החיוך הכובש) שלאחר פרומואים מרגשים, טייטלים בסגנון "יוסיין בולט של הנינג'ה" וסרטון תדמית כאילו היה בעיצומו של מסע בחירות לנשיאות ארה"ב, מצא עצמו מוטל בחוסר אונים משווע על מוט ברזל, לשמע הצליל הצורם והאור האדום המבשרים על סיום המסלול. תגידו, אני היחידה שהפרצוף הנדהם של רסקין גורם לה לרצות לחבק אותו ולהבטיח ש'גם זה יעבור'?
דרמה נוספת נרשמה בטלנובלה, כאשר המתמודד בעל השם הקליט ביותר, יוסי בן יוסף, התבשר על פסילתו, רגע לאחר שכבש את באזר הסיום בשלב הראשון. עם התפוגגות העשן והזיקוקים, בצבצו הפרשנים רסקין ורותם (הידועים גם בכינוי "המכבים"/"המלשנים") ובישרו על כך שהספורטאי נגע/דילג/עשה פעולה אסורה כלשהי, שמונעת ממנו להמשיך בתחרות. לא נורא יוסי, ילד שלי מוצלח. עם שם קליט שכזה, השמיים הם הגבול.
הגמר הורכב משלושה שלבים. 26 מועמדים מצאו עצמם במים במהלך השלב הראשון ורק שניים, יחידי סגולה, הצליחו להעפיל אל השלב השני. הרשו לי לדלג על תיאור המכשולים ולסכם אותם בשלוש מילים קטנות: "וואי וואי וואי". אל אותם מתקני עינוי הגיעו שני מועמדים בלבד: את הראשון, אילן בלופרב (19) שנפל למים במוקדמות ובחצי הגמר (אפקט 'חזנוב') לא ציפינו בכלל לראות כאן, ואת השני, גיל מרנץ (24) האדיש והמוצק לעילא ולעילא אולי ציפינו לראות אך לפחות בליווי של בן יוסף ושמלא המהוללים.
את השלב השני פתח בלופרב, שאף על פי שאת השלב הראשון הוא צלח באופן מרשים למדי, כעבור 30 שניות הוא מוצא עצמו במים במכשול הראשון. במילים אחרות, אם גיל מרנץ מגיע למכשול השני בשלב זה, הוא זוכה לתואר הנינג'ה של ישראל. זה קרה.
אך לפני שתצהלו, הפרצופים הדרמטיים חוזרים כמובן למסך וגם מרנץ, השריד האחרון, נופל למים כעבור דקות אחדות. אמנם בשלב השלישי, אך ללא אפשרות להגיע לשלב האחרון ולטפס על החבל הנחשק. מזל טוב נינג'ה חדש, מעניין באיזה קמפיין נראה אותך בקרוב.
לא אכחיש, בסיומה של עוד עונה של הפורמט הספורטיבי, אפשר להצביע על כמה בעיות מרכזיות: כמות הפרסומות עולה על כל דמיון, השיח עם המועמדים לפני/אחרי המסלול נוטה להיות ארוך ומייגע וחוסר האיזון החריג מבחינת זמן המסך והיחס שמקבלים מועמדים מסוימים לעומת האחרים חריג ושונה מכל פורמט אחר. שלא נדבר על כך שלשרוד משדר של שעה וחצי הכולל קפיצות מחבל לחבל לא בהכרח קל יותר מלטפס את המידוריאמה.
עם זאת, חשבו על זה רגע - לא מגיעה לנו מדי פעם תכנית קלילה, בלי ניסיון לרגש את הצופים, בלי ריבים מבוימים ולמען השם, פורמט שלא קשור לשירה? ותכל'ס, תודו שאסי ורותם לפעמים כן מצחיקים אתכם, ושסלטות למים יכולות להיות די משעשעות. אם נשים את המרמור בצד, יש לנו ביד פורמט טלוויזיוני קליל ומשעשע שמעודד אנשים להפסיק לרבוץ על הספה, מה עוד אנחנו צריכים?