פחד, פיגועים וקלישאות: "הנספח" לא משאירה מקום לחשיבה

הדמויות בנויות כל אחד עם צבע חזק כאילו מדובר בסדרת סיטקום ולא בדרמה. המזרחי שהרגע פוטר מעבודתו והמשפחה מצד הכלה לא כל כך מתה עליו, האישה שמחכה לבעלה שיחזור מהעבודה כשהיא עם הכוס יין ביד על המרפסת (סליחה במקרה הזה על הנדנדה) ושוקלת כיצד לבשר לו על ההתלבטות שלה אם לקבל את התפקיד, אבל למה לחכות לתשובה ממנו אם אפשר פשוט להנחית עליו "התקבלתי", אז עוברים לפריז? למה שלא יאבטח אותכם גבר בלונדיני עם עיניים כחולות.

הרגעים הקומיים בסדרה חיפו על רגעים שהיו אולי יותר מדי דרמטיים אך אין ספק כי המסתורין היושב על האווירה האירופאית נותן הרגשה שאיב פולסטרי ("להרוג את איב") עשתה קאמבק לגבר ישראלי שהולך בפחד ברחובות פריז מחשש שעוקבים אחריו.



המסר חד וברור גם אם נדמה לכם שהדשא של השכן ירוק יותר, וחשבתם לעשות רילוקיישן לחו"ל אתם כנראה תבינו שלא מדובר בדשא אלא בחצץ, במיוחד כשאתם עוברים לצרפת, הסובלת מבעיית הגירה ואיומים על פיגועי טרור. כן זה מה שחסר לישראלי עכשיו.

יש כאן נגיעות מדויקות לדעת מתי להצחיק את הצופים וניסיון מתי לתת להם להיכנס לאווירת מתח. ואין מה לעשות, כשאתה רוצה לקחת את המציאות שבה אתה חי ואת המסרים האישיים שאתה רוצה להעביר, ולהכניס אותם לתוך סדרת דרמה, תצטרך לעשות זאת על ידי סצנות שלא נותנות לצופה לחשוב פשוט "קח וסתום".




כאמור, "הנספח" מבוססת על סיפור החיים של בן דוד, שכתב, ביים וגם משחק בה בתפקיד הראשי. אלינור, אשתו, היא אכן נספחת בפריז. הם עשו רילוקיישן לצרפת ופעם הוא כמעט נקלע לפיגוע כשהיו לו כרטיסים למשחק כדורגל בערב בו התרחש אחד כזה, אבל בסוף הוא לא הלך.

בן דוד משחק את אבשלום כהן, חבר בלהקת רוק כאשר באמצע הקריירה שלו, אנאבל, אשתו מעוניינת לבצע "חישוב מסלול מחדש" בקריירה שלה. ושניהם ביחד עם הילד שלהם אורזים מזוודות ועוברים להתגורר בפריז קרוב למשפחתה של אנאבל.

כנראה שאנחנו צריכים ליפול לקלישאות גם ככותבים וגם כצופים כדי שהמסר יהיה ברור וחד משמעי. אך חייבים לתת הזדמנות גם לצופה לחשוב, לנהל עם עצמו דיאלוג על הדמות ולא לסגור אותה על הפרק הראשון.