קצת כמו עוד מבצע צבאי בעזה, גם הפרק הראשון של העונה השלישית של "פאודה" מצליח אמנם למתוח כהוגן, אבל מלווה בתחושת דה ז'ה וו עמומה שאיכשהו כבר היינו בסרט הזה. האפקטים פחות מרגשים, הדם הוא אותו דם וההרוגים כמובן מתחלפים. התחושה מחריפה כשדורון קביליו (השחקן ליאור רז שכתב את הסדרה יחד עם אבי יששכרוף) מוצא את עצמו שוב מושתל בגדה המערבית ומוזמן לחאפלה פלסטינית, שמזכירה מאוד את חתונת הדמים מהפרק הראשון בעונה הראשונה. 

בעודו מנסה לא לעורר חשש, דורון כהרגלו מנסה להתמנגל (כלומר, מוחא כפיים בקצב הדרבוקה). הפעם הוא לא איש הקייטרינג אלא סוג של רוקי בלבואה פלסטיני מנטור האיגרוף של בנו של המחבל התורן (הכוכב הערבי העולה עלא דאקה) והוא מפתח אליו רגשות אבהיים. כזכור, בנו של דורון נחטף יחד איתו בעונה השנייה ועכשיו הוא מתנכר אליו. כך או כך, זה לבטח יגמר בבכי קורע לב של דורון. רק אל תגעו לנו בקפטן איוב (הדמות שעשתה את איציק כהן לאחד השחקנים האהובים בעולם), שנפגע בסוף הפרק ולא ברור אם ישרוד.     



אין ספק ש"פאודה" היא אירוע טלוויזיוני ברמה של ביבי פוגש את אבו מאזן. העיסוק בפחדים הכי משמעותיים ומודחקים שלנו כעם, כולל רגשות האשמה וההעזה להתייצב מול האויב ולראות אותו, ראויות לשבח בפני עצמן. אך אם העונה הקודמת של "פאודה" איבדה מעט מן האותנטיות שהיתה לה והפכה ממותחן פסיכולוגי מקומי ומורכב שחיטט בפצעינו המדממים, למותחן אקשן נטפליקסי רווי פיצוצים, בעונה השלישית, כך מבטיחים ב"יס", מחזירים לגבולות הניטרליים והצופה יהיה זה שיקבע מי יותר נוראי בסכסוך. זו הסיבה שהסדרה היא להיט בעולם הערבי וגם נכנסה לעשר הסדרות הטובות של הניו יורק טיימס.
 
במידה רבה החוזק של פאודה נמדד ב"טרנטיניות" שלה (ד"ש ל"כלבי אשמורת") - אותן סצנות חולין נורמליות לכאורה ואנושיות בין רצח עקוב מדם אחד למשנהו, שמרככות את האלימות. רק חבל שהנשים נדחקות שוב לאחוריים כמו באוטובוס חרדי (דמותה של רונה לי שמעון מתחתנת, אחות של מורנו "נראית זוועה" אחרי לידה), באין לדעת מה מקומה של מרינה מקסימליאן כראש דסק עזה (ניחוש, מתח מיני).  בכל מקרה, תפקידן בעלילה מזכיר לנו שוב, כי אכן אנחנו והמוסלמים לא כל כך שונים זה מזה.
"פאודה" הכוכבים חושפים הכל: הפחדים, הסודיות והפרסום בחו"ל. מעריב