שדרנו משה גרטל, כך פורסם השבוע, נקרא לפגישה במשרדי ערוץ הספורט, שם התבשר כי אחרי שנים רבות לא יטוס הפעם לאולימפיאדת טוקיו לשדר שחייה. גרטל בן ה־72 כבר לא ילד, ועם זאת לא בטוח שהערוץ קיבל החלטה נכונה. בטוח שלא משמח ששדרנו לא יימצא מאחורי המיקרופון באולימפיאדה.
באופן אישי, שחייה מעניינת אותי כמו התעמלות אומנותית. אם נקלעתי במקרה לערוץ המשדר שחייה, היד מדלגת אוטומטית לשידורי כדורגל או קצת אתלטיקה, והנשמה מוצאת לעצמה מנוחה. גרטל האמור שינה לא פעם את הדפוס הזה. הוא עשה את זה בלי כוונה, בלי כישורי שדר, בהופעה מוקיונית בלתי מודעת, ובכל אופן בסך כל אלה הוא הפך את שידורי השחייה - שהבה נודה, לא באמת מעניינים - לדבר שהוא מעבר לחבורת אנשים שמכלים את שעותיהם מדי יום באימונים בבריכה.
היו זמנים בערוץ 1 שבהם הניחו לגרטל לשדר משחקי כדורסל בליגת־העל. בתום אחד המשחקים הוא לכד שחקן מהקבוצה המנצחת, ומתוך אי־הבנה מוחלטת של המשחק שזה עתה ראה, מעורבת באיזה כאוס פנימי נרגש, שאל בהשתנקות את השחקן, "איפה, איפה התאמנת למשחק?".
לא ברור אם התכוון לברר, כי אולם האימונים היה בין המטבח לחדר השירותים, ובכל אופן ההיסטוריה הגרטלית שזורה בפנינים דומות. על שחיין מצרי אמר פעם שהשחיינים האפריקאים מיטיבים לשחות כי מילדותם הם נמלטים מתנינים ביאור.
לזכותו ייאמר כי הוא זה אשר שילב את האפשרות לשלוח לו הודעות וואטסאפ במהלך שידורי האולימפיאדה ונהג לענות לפונים אליו ככל יכולתו במהלך השידור. הוא נעלב עד עמקי נשמתו, עם זאת, כששידר שאלה שנשלחה אליו בידי לץ שכינה עצמו נגסת בבמבה.
זה משה גרטל, וזה הילד התם שנותר בתוכו. בנוכחות הזו, שופעת הפנינים המטורללות, הוא מרטיב את שידורי הבריכה הצחיחה והופך אותם לקאלט מקומי. בלעדיו הבריכה תהיה משעממת עוד יותר. לא יפה, ערוץ הספורט. קחו את הילד לבריכה. מספרים שיצא בפנים נפולות מהפגישה שבה התבשר כי לא ייסע לאולימפיאדה. חבל. עצוב על הבנאדם החביב. במקומו הייתי תופס יוזמה, עולה כבר עכשיו על תנין ומפליג על גבי הירוק ירוק הזה לטוקיו.