פרולוג
זה יתחיל בשלום עליכם ובתיאטרון תילון תליל.
"טופל'ה טוטוריטו", הסיפור של שלום עליכם, היה אחד השלאגרים הגדולים של תיאטרון הילדים, שאותו יזם, ניהל וביים מנחם גולן, הבמאי הצעיר והנמרץ. הרבה טופל'ה התחלפו בתפקיד הנחשק, כי עם השנים הם פשוט התבגרו, קולם התחלף, וההצגה המשיכה לרוץ. התחלף גם פיני, החבר של טופל'ה, שאותו האשימו בגניבת האולר הנוצץ העשוי זהב טהור. למעשה היה זה טופל'ה שגנב את האולר מהחייט שתפר לו את המעיל המהודר לחתונה של אחותו. אם זה נשמע לכם מסובך, מומלץ לחזור לקרוא את הסיפור הנפלא של שלום עליכם. מבטיח לכם שלא תתחרטו.
אז כל הילדים שהשתתפו בהצגה גדלו, התבגרו והמשיכו בדרכם. רק החייט נשאר אותו חייט בכל ההצגות, במשך כל השנים.
באחת ההצגות, כשאני הייתי פיני, נער הכליזמרים וחברו הטוב של טופל'ה, הגיעה אמא שלי להצגה באולם "רמה" ברמת גן. בסיום ההצגה לא אמרה אף מילה עליי. אפילו לא על טופל'ה, שאותו גילמה ילדה מתוקה ונורא מוכשרת. "החייט, החייט", אמרה אמי הנרגשת. "החייט זה טימן. יעקב טימן!".
ככה בעצם נודע לי שעמדתי על אותה במה עם האיש והאגדה, יעקב טימן, הכוכב שאת שיריו שמעתי המון בבית מפי אמי ואסתר דודתי.
הסו, הסו הס
דנ'לה הוא מיוחס
דנ'לה בחור יקר
דני הצבר
למה, מפני מה
תתפאר בו האומה
יען כי יש לו לצבר
אמא'לה אוצר!
דנ'לה, הו דנ'לה
אכול את הבננה'לה
ותהיה גיבור
דנ'לה, הו דנ'לה
אכול את הבננה'לה
כוח תאזור
ולכן קח מיצ'לה
בננה'לה. א פיצעלע
ועוגה'לה ובייגלע
מיר פאר דיינע אייגעלע
דנ'לה, הו דנ'לה
תהיה בעזרת האל
גיבור בישראל!
("דנ'לה אכול את הבננה'לה" / יוסף אוקסנברג)
תמונה ראשונה
יעקב טימן היה בן 22 כשהגיע ארצה מרוסיה כחלוץ. אבל החלוציות שלו תיזכר בזה שבשנת 1928 הקים את התיאטרון הסאטירי המטאטא, והיה מכוכביו הבולטים עד שנסגר ב־1954.
הרבה שחקנים באו ויצאו מהמטאטא ב־26 שנות פעילותו. שמואל רודנסקי הלך להבימה; בצלאל לונדון, אבא של ירון, הלך לאהל; משה חורגל, החותן של גדי יגיל, הלך לתיאטרון הקאמרי; אסתר גמליאלית, הזמיר מתימן ודודתה של עדנה גורן, התחתנה ופרשה. ושושנה דמארי בת ה־17 שרה לראשונה בהמטאטא את שיריהם של נתן אלתרמן ומשה וילנסקי, שסללו לה את הדרך למלכות.
יעקב טימן היה שם מההתחלה. במלחמת העולם השנייה, כש־30 אלף מבני היישוב התנדבו לצבא הבריטי, הוא שר את השיר שכל כך ריגש את הורינו והפך לסימן ההיכר שלו. ב־1960 חזר לבצע את השיר הזה בהיכל התרבות, במופע "היה היו זמנים". אני הייתי שם, נער בשנות העשרה שהתרגש ומחא כפיים יחד עם עוד 3,000 איש נרגשים ונלהבים.
שלום לך, ילדי, שלום מאמא
את מכתבך קיבלתי, בני הטוב
ולו ידעת מה שמחה בו אמא -
היית קצת יותר מרבה לכתוב
ושוב אני חובשת משקפיים
ושבה בו לקרוא ולשנן
חבל רק שכהו קצת העיניים
והדמעה קצת מפריעה גם כן...
... לא אאריך יותר. אני שותקת.
אבל את זאת, ילדי, אזכיר לך:
שאם תתפוס איזו עמדה סטרטגית -
תתלה מיד פתקה שהיא שלך...
... ואל תשכח ולב תשימה
שגם צלוחית ריבה יש פנימה
שתאכל, קורפורל
ואת הצלוחית תשיב לאמא
("מכתב מאמא" / נוסח עברי: נתן אלתרמן)
"הדרך שלי לתיאטרון הייתה מאוד טבעית", סיפר לעפרה אליגון בראיון שערכה איתו ב־1950. "אבא הביא אותי לשם, הוא היה חובב תיאטרון נלהב ועמד בקשרי ידידות עם מנהל התיאטרון בעירנו. בזמן הפרעות ב־1905 התחבאנו בתיאטרון".
מתברר כי אהבתו לתיאטרון של האב, שלמה תאומים, דבקה לא רק ביעקב, אלא גם באחיו הגדול מאיר תאומי.
תמונה שנייה
מאיר תאומי עלה ארצה פעמיים. בפעם הראשונה נשלח על ידי הוריו ללמוד בגימנסיה הרצליה כשהיה בן 15. כעבור שנתיים, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הטורקים גירשו אותו לרוסיה מולדתו. עם תום המלחמה מיהר מאיר תאומי לעלות על ה"רוסלאן", האונייה שנשאה את ראשוני העלייה השלישית ונכבדיה. מיד כשהגיע לתל אביב הפך תאומי לדמות רבת־השפעה בבניית התרבות והתיאטרון העברי בארץ ישראל.
הוא היה בסך הכל בן 21 כשיסד להקת תיאטרון ישראלית בשם "בר־כוכבא". שנה אחרי זה הוא היה בין מייסדי "התיאטרון העברי", שם שימש כשחקן, במאי ומנהל אומנותי. הוא התנדב לביים קבוצות חובבים והקים תיאטרון נוסף בשם "אל בכי".
חלוץ!
ידועני כי שם זה כבר נתרוקן מתוכנו ונטשטשה צורתו בזמן האחרון... ובכל זאת ישנם יחידים ששם זה נאה להם במלוא מובן המילה: החלוץ העובר לפי המחנה, הכובש שביל לבאים אחריו, למען יוכל לקצור ברינה את אשר זרע הוא, הראשון, בדמעה...
אחד היחידים הללו הוא מאיר תאומי, חלוץ התיאטרון העברי בארץ ישראל.
("דואר היום" 1947 / בן ציון ידידיה)
מאיר תאומי הפעלתן, שהספיק להופיע בערך ב־150 מחזות, היה גם אמרגן, שאז נקרא "אימפרסריו". את משרד האמרגנות "ארמון" הוא פתח בשותפות עם משה ואלין, האיש שהקים מאוחר יותר את תיאטרון "לי לה לו".
תמונה שלישית
האימפרסריו מאיר תאומי היה בין מנהליו של מועדון לילה ובר־מסעדה שקראו לו "גן הוואי". המקום הקסום הזה שכן בלב הפרדסים שעל גדות הירקון. כשאתם נמצאים על גשר הירקון ומביטים מזרחה, בין שכונת בבלי לכביש התערוכה, תדעו שזה המקום. גן הוואי היה בבעלות משותפת של איברהים אל־בידאס, ערבי תושב שייח' מונס וקבוצה של חיילים יהודים משוחררים.
ב־10 באוגוסט 1947 פרצה כנופיה ערבית ל"גן הוואי", שהיה מלא בקהל חוגג, ופתחה באש לכל עבר. "התזמורת ניגנה טנגו", סיפרה אנינה קפלן, שבילתה במקום באותו הערב. "לפתע ראינו אנשים עם בגדי חאקי ומכנסיים קצרים". ברור שהמראה היה יוצא דופן, כי מי יצא אז לבלות במועדון לילה, ועוד ב"גן הוואי" היוקרתי, בבגדי חאקי ומכנסיים קצרים? איברהים בידאס הבין מיד מה קורה. הוא צעק להם בערבית: "אחוי, אחוי, תפסיקו! אל תעשו את זה! חבל!".
"הם ירו", סיפרה אנינה קפלן, "קצרו בקהל והרגו את בידאס מול עינינו. רצנו החוצה ושכבנו בין השיחים".
בין ההרוגים היה מאיר תאומי, שעמד באותם רגעים על הבמה.
תמונה רביעית
עודד תאומי היה בן 10 כשאביו נרצח.
"אני אסיר תודה לאבא שלי, למרות הכל", אמר לאבישי מתיה שערך איתו ראיון ב"מעריב" כשמלאו לו 76. "מצד אחד אבא שלי מת. אני יתום. לבד. מצד שני הוא חי, כי בלילה שהוא מת הוא אמר לי בחלום שהוא בחיפה, והוא לא יכול לבוא עכשיו כי כולם יודעים שהוא מת. אבל הוא יבוא לעזור לי, להדריך אותי... בזכות אובדנו נהייתי מי שאני".
עודד תאומי נהיה אחד השחקנים הבכירים, האהובים והחתיכים של התיאטרון הישראלי. הוא היה בן 21, חייל משוחרר מלהקת פיקוד המרכז, כשהמורה שלו, הבמאי פיטר פריי, הביא אותו לככב בהצגה "מלאך האבן" בתיאטרון הקאמרי. מאותו הרגע שבו עלה על במת התיאטרון חלקו לו המבקרים שבחים. הקהל נהר בעקבותיהם, והתפקידים הנחשקים ביותר נפלו בחיקו.
בקיצור, עודד תאומי היה שחקן רציני, אהוד ומוערך וכוכב של סרטים ותוכניות טלוויזיה. הוא גם השתתף במופעים לילדים עם נעמי שמר ועם חוה אלברשטיין, שהיו להיטים גדולים בימי טרום הפסטיגלים.
"החלטתי להיות שחקן עוד לפני מות אבי", סיפר פעם לציפי שוחט ב"הארץ". "תמיד רציתי לעשות מה שאחי הגדול ממני רצה. והוא רצה להיות שחקן, אבל אחר כך רצה להיות חשמלאי".
בגיל 11 הופיע תאומי בתפקיד קטן בתיאטרון המטאטא, לצד דודו, יעקב טימן.
עודד תאומי היה השחקן הראשון שכיכב ב־1968 בתוכנית הדגל של קול ישראל "שלכם לשעה קלה".
ביום ראשון. בשש ורבע
ביוני שנת שלושים ושבע
מת בלונדון בדרך הטבע
מחברם של "פיטר פן" וחזיונות אחרים
בגיל שבעים ושבע.
על כך ועוד נמסר
בלי כחל וסרק וצבע
ביום 20 ביוני
אלף תשע מאות שלושים ושבע.
("נולדתי ב־20 ביוני 1937" / אהוד מנור)
"כבר לא כל כך מכירים אותי", אמר בראיון לפני שבע שנים. "הייתי כוכב ואני כבר לא כוכב. לא סלב. הדור הצעיר לא מכיר אותי".
לפני כ־11 חודשים, ב־1 במרץ 2019, נפטר עודד תאומי בן ה־81 מדום לב.
אפילוג
האלווארד סולנס, אלוף הבונים במחזהו של איבסן, שאותו גילם עודד תאומי בהצלחה גדולה, אומר:
את מאמינה שיש בעולם אנשים המסוגלים לרצות דבר מה בעקשנות בלתי נכנעת, עד כי בסופו של דבר הם משיגים את מבוקשם?
("אלוף הבונים" / תרגום: ליזי עובד־שייה)
שנותיו האחרונות של עודד תאומי לא היו קלות. אשת נעוריו, חוה, שלה היה נשוי למעלה מ־50 שנה, נפטרה. הוא עצמו חלה. היה לו כעס על התיאטרון הקאמרי, שלו הוא נתן את מיטב שנותיו וכישרונו.
"רציתי מאוד לשחק את המלך ליר. אבל אני חושב שלא אגשים את החלום הזה", אמר. גם את פרס ישראל, שכל כך הגיע לו, לא קיבל.
השבוע מלאו 45 שנים למותו של דודו, יעקב טימן, שאמר פעם: "ליהודים יש חוש הומור יוצא מן הכלל. אני רוצה שהקהל שלי יצחק בכל לב. כי דמעות היו לנו למכביר".
פרולוג
"היא לא נחשבה למלחמה גורלית כמו מלחמת העצמאות, לא מלחמת בזק כמו מלחמת ששת הימים, ולא מלחמה טראומטית כמו מלחמת יום כיפור. היא משהו באמצע – נמתח כמו מסטיק, בלי התחלה וסוף", ככה סבור ד"ר דן ערב, חוקר התרבות והזיכרון הישראלי. זה שהחל מהחודש יכנס לתפקידו כדיקן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל.
איתן הבר, שהיה אז הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", חשב שהיא נמחקה מהתודעה הציבורית כי הייתה המלחמה הראשונה אחרי הרבה שנים שלא יצא ממנה מנצח ברור וחד משמעי, והיא נמשכה הרבה זמן. כמה זמן? גם על זה אין תמימות דעים. יש אומרים שנה וחמישה חודשים, לעומתם יש שטוענים שהיא התפרסה על פני שלוש שנים.
"מלחמת ההתשה" קראנו לה. אפילו את השם העניק לה האויב. תאמינו או לא – אבל היה זה נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, שקרא לה "חארב אל אסתנזאף": מלחמת ההתשה בערבית-מצרית, וככה גם בעברית.
"תל אביב מוארת והתעלה בוערת", בכך ביטא חיים גורי את התסכול שהרגישו הלוחמים שם בדרום הרחוק. אם זה מזכיר לנו משהו מהימים האלה, אז גורי הוסיף שההתשה היא צורת הקרב שהאויב הנחות משתמש בה. "ואפשר לראות מה ההתשה עשתה בעורף בדרום, בעקבות ירי הקסאמים".
זה מה שאמר חיים גורי, שנולד ב-9 באוקטובר 1923, השבוע לפני 96 שנים ונפטר ב-31 בינואר 2018.
לפני מלחמת יום כיפור שאלתי את האלוף דן לנר ז"ל, מגיבורי הפלמ"ח במלחמת העצמאות ואחד מבכירי המפקדים בצה"ל, שלחם בכל מלחמות ישראל, מה המלחמה הקשה ביותר שהשתתפת בה? הוא השיב לי מיד – מלחמת ההתשה.
"אנשי מילואים שנקראו לתעסוקה מבצעית במוצבים סירבו לצאת לחופשות, מהפחד של היציאה והשיבה למוצבים", כתב במעריב אפרים גנור ששירת בתעלה באותה מלחמה. בכתבה שהתפרסמה במרץ השנה, נזכר גם הוא בפער שנפער בין התעלה הבוערת לתל אביב המוארת: "הדיסקוטקים בתל אביב עבדו כל לילה, כל הלילה – בזמן שבחזית יש אווירת מלחמה אמיתית".
וכאילו שהמצב לא היה סוריאליסטי דיו והאווירה לא הייתה מספיק אבסורדית, אז בלב תל אביב באולם התיאטרון הקאמרי ששכן בפסאז' דיזנגוף, צצה לה לפתע מלכת אמבטיה.
תמונה ראשונה
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
ואתה עומד מעלי, אבי,
אז תן לעיניך לבכות על עיני,
ואל תחריש למען כבודי,
דבר - מה שהיה חשוב מכבוד
מוטל עכשיו לרגליך, אבי,
ואל תאמר שהקרבת קורבן,
כי מי שהקריב הייתי אני,
ואל תדבר עוד מילים גבוהות
כי אני כבר מאד נמוך, אבי.
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר –
בקש אז ממני סליחה, אבי.
(אבי היקר/ חנוך לוין)
בינואר 1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה עלתה "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין. אחרי 19 הצגות היא ירדה מהבמה. הסערה שפרצה בין עלייתה לנפילתה טלטלה את הציבור, שהיה שיכור ניצחון ממלחמת ששת הימים. לא רצינו להביט בעצמנו. היה לנו יותר נוח להתעלם ממה שהתרחש באותם ימים שם בדרום. המראה שהציב לנו חנוך לוין מול פנינו הפריעה לשלווה שלנו, כשניסתה לרסק את הדימוי הסופרמני שלנו.
מה נאמר לבנינו ביום ההוא,
כשכל הסיבות שהיו לנו
יהפכו לאבק פורח?
שרצינו בטוב, בלב תמים,
ועכשיו בעצמנו איננו יודעים
איך נשאר לנו רק הריח.
אך נומה ילדי, אל תפחד,
הרי המלכות היא שלמה,
לרוב הדודים יש רק רגל אחת,
אבל המלכות היא שלמה.
וכל הדודות מסביב לבור
מחכות לך, ילד גיבור,
אבל המלכות היא שלמה.
(אבל המלכות היא שלמה/ חנוך לוין)
התמונות של הקהל המתפרע באמצע ההצגה חזרו על עצמן מדי ערב. לימים סיפרה תיקי דיין שהשתתפה בהצגה, שברגע שהתחילה לשיר פזמון שלא היה הכי פרובוקטיבי ושפתח במילים: "אני אומללה/ כי אני לא יכולה/ לנשק לי לי לי/ בפופו שלי" - הקהל התחיל להתפרע. תיקי הפסיקה לשיר ופנתה לקהל: "חכו רגע", היא אמרה, "זה לא השיר הזה. השיר שמתפרעים בו יגיע עוד מעט".
המבקרים ברובם הזדהו עם הקהל הנסער. "מכלול דיאלוגים דפקטיביים ופזמונים המכוונים לזרות מלח על הפצעים", כתב חיים גמזו ב"הארץ".
מיכאל הנדלזלץ, אז מבקר צעיר בן 20 בעיתון "למרחב", היה אחד הבודדים שיצא להגנת המחזה ומחברו. אחרי שההצגה הורדה הוא כתב:
הייתי רוצה לומר שחנוך לוין הוא סטיריקן רע, ושהסאטירה שלו משקרת, מסלפת ואינה אקטואלית. לצערי, נראה לי שהתגובה הסוערת והמעוותת שנתעוררה כנגד ההצגה רק מחזקת את צדקת טענותיה.
בעקבות הורדתה של ההצגה כתב חנוך לוין קטע שנקרא "כך הכרתי את בעלי". המונולוג הזה, שבו מספרת אחת הצופות איך הכירה את בעלה כשהפגינה נגד ההצגה, הפך לאחד הפופולריים בחוגי הדרמה ובאודישנים לבתי הספר למשחק.
בסביבות שתיים בלילה התפזר הקהל. האיש הנמוך עם הפנים האדומות שהמשיך לצעוק ביחד אתי "קאקא ופיפי" ליווה אותי הביתה... כשהגענו אלי הביתה רציתי להיפרד, אבל הוא ביקש לעלות לרגע כדי לעשות פיפי. הסכמתי. הוא עשה גם קאקא, יצא מבית הכיסא ואמר: "עשיתי קאקא ופיפי". נשארנו ערים עד הבוקר. ככה הכרתי את בעלי.
"מלכת אמבטיה" ירדה. מלחמת ההתשה נמשכה.
תמונה שנייה
זו הייתה יוזמה של ראש אכ"א, האלוף שלמה להט להביא את העורף אל הלוחמים. בשנת 1969, כמה ימים לפני ראש השנה הוא אסף את מיטב אמני ישראל, העלה אותם על מטוסי "הרקולס" ושלח אותם לפגוש את החיילים שהיו פזורים לאורך התעלה ושהמון זמן לא ראו את הבית. אגב, חמש שנים אחרי זה, היה האלוף שהביא את תל אביב המוארת לתעלה הבוערת לראש העיר תל אביב. צ'יץ ותל אביב. כל מילה נוספת מיותרת.
לפני שטסו, אמרתי לחבר שלי שמואל שי שישתדל לעלות על המטוס שבו טסים הנגנים וטכנאי הקול. "למה?" שאל שמיל. "כי כשהמטוס יתרסק, אתה תהיה האיש הכי מפורסם שטס בו והשם שלך יופיע בכותרות. במטוס השני עם יפה ירקוני ואילנית וכל הכוכבים אין לך סיכוי".
האמנים התפזרו בין המעוזים. עברו ממקום למקום ופגשו מאות חיילים עייפים שהתעוררו לחיים, הקיפו אותם, חיבקו אותם והריעו להם.
"לא היו אז פלאפונים וגם לא טלפונים", מספר שמואל שי, "החיילים נתנו לנו פתקים עם מספרי טלפון כדי שניצור קשר עם המשפחות שלהם כשנחזור הביתה". כששמיל הגיע הביתה, התיישב ליד הטלפון והתחיל לחייג. "שיננתי לי טקסט ואמרתי בקול עליז ומתרונן: שנה טובה. מדבר שמואל שי. אני חוזר מהתעלה והבאתי לכם דרישת שלום מהבן שלכם".
היו לו עשרות שיחות כאלה. כולן היו מרגשות עד דמעות. הוא לא קם עד שסיים לחייג את כל המספרים שבפתקים. כמעט.
"כשצלצלתי למשפחה אחת בחיפה, לא הייתה תשובה. למחרת התקשרתי שוב. הפעם הרימו את השפופרת ואני אמרתי בקול עליז ומתרונן: שנה טובה. מדבר שמואל שי. אני חזר מהתעלה והבאתי לכם דרישת שלום מיוסי, הבן שלכם. הייתה שתיקה ואז שאלה האישה שהרימה את השפופרת: מתי ראית אותו? אמרתי לה שחזרתי אתמול מהתעלה ושהתקשרתי אבל לא הייתה תשובה. 'לפני כמה דקות היו פה מקצין העיר והודיעו לנו שהוא נהרג', אמרה אימא של יוסי ושאלה: 'מה הוא אמר לך? איך הוא נראה?'. אספתי את עצמי ובקול חנוק מדמעות אמרתי: 'הוא נראה מצוין וסיפר כמה שהוא אוהב אותך ומתגעגע אליך'".
סגן יוסי שחם נפל על גדות התעלה במלחמת ההתשה ביום ב' בתשרי, לפני 50 שנה.
לפני כשלושה שבועות, כשנערך ב"צוותא" בתל אביב אירוע לזכרו של יוסי, התקשרה אחותו מיכל לשמואל שי וביקשה שיבוא. "אתה זוכר את זה?" שאלה.
"אני נושא איתי את הסיפור הזה כל חיי", ענה שמיל.