מעולם לא הייתה כותרת יותר דרמטית וקודרת מזו שרצה על המסך בימים האחרונים, על המודח הבא שייצא מבית האח אל "עולם חדש". גם ההדחה של פול ללא קהל עשתה לנו צביטה בלב ולא בגלל שהצטערנו על הדחתו, בסופו של יום, נוכחותו לא ממש הורגשה. אולם די עצוב היה לצפות במחזה של כסאות ריקים כאשר מודח, שגם ככה מתבאס על הדחתו, לא מתקבל בחוץ לקול תרועות ההמונים שממלאים את היציעים.
שלא לדבר שכל הריק הזה, שיקף את הרחובות בערינו, שבימים אלה הולכים ומתרוקנים (מלבד הסופרמרקטים) ומשליך על הרגשת הריקנות באופן כללי, ובעיקר על הכיס שלנו שהולך ומתרוקן לאור המצב הכלכלי. והכול, בגלל "חיידק פצפון שצריך להרוג", כפי שאמרה ילדה קטנה וחמודה בגן כאשר נשאלה מה צריך לעשות לקורונה. אפילו זוג המנחים שלנו, לירון וגיא, שאני חייבת לציין שאין מנחים נעימים וסימפטים מהם, גם אם לעיתים הם מגזימים בהתלהבותם מהשטויות שבית האח מייצר, לא הצליחו להסתיר אמש את מצב הרוח הלאומי, והחיוכים שאף פעם לא משים מפניהם, נראו הפעם מאולצים.
בתוך הבית, עולם כמנהגו נוהג. שוב מריבות על התקציב, שוב פעם מישהו נעלב שלא קיבל מספיק סיגריות ועוזב בטריקת דלת, לעבר החצר (ולאן יילך? לקולנוע? לתיאטרון? לבית קפה? לשופינג מטורף בקניון? יש קורונה), ושוב אותו מלל משעמם עד מוות, של מי שמשתלט על ניהול התקציב, במקרה שלנו, מליפיסנט יפת העיניים, הלוא היא אודליה, שמחליטה: 10 קילו עגבניות, 10 קילו פטרוזיליה, ומאה קילו קולורבי. ולחשוב שאנחנו, האזרחים הקטנים, מפחדים בתקופה מוכת וירוסים, שלא יהיה מה לאכול וכולנו נמות מרעב.
פתאום, בית האח הסגור שתמיד היה בעיני המתבונן האינטליגנטי, כמו בית סוהר, רק עם יותר קלאסה, נראה כמו המקום הכי אידיאלי לבלות בו את שארית חייך. אין וירוסים, יש מספיק אוכל ויש מישהו למעלה בדסק שלוקח אחריות ומתכנן לך את החיים. מה רע? בלילה חלמתי שהמון סוער שועט לעבר נווה אילן על מנת לכבוש את מבצר האח הגדול ולחפש בו מחסה מפני "החיידק הפצפון", שבחלום הוא גדל למימדים של דרקון יורק אש, שרק הולך ומתרבה, כמו בתמונה שביבי מראה בסקירתו היומית, את מיליוני הוירוסים שעפים מנחיריו של חולה קורונה כאשר הוא עושה אפצ'י. תמונה שעושה לי סיוטים בלילות.
אם חושבים על זה, מה רע בבידוד המוני למשך כמה חודשים? אם הדיירים מבסוטים להיות סגורים במחלקה הסגורה של בית האח (עובדה שבכל הדחה במקום לשמוח שהם יוצאים לחופשי, הם מתוחים כמו קפיץ, אתמול שירלי הייתה על סף התקף לב כשהמנחים קראו בשמות הדיירים שנשארים בבית), ויוסי אפילו השתחרר מכול המועקות שהיו לו לפני כניסתו לבית, מה זה הסגר לטווח ארוך בשבילנו, הנועזים והאמיצים, למודי הקרבות נגד הקורונה? קטן עלינו.
אז עכשיו, אחרי שהייתי צריכה לפרוק קצת, כי אני בחרדה מטורפת בימים טרופים אלה, אגש לעניין, והפעם, על הכוונת נמצאת אודליה. אני מודה שאם הייתי צריכה לחיות איתה בתוך בית סגור לתקופה ארוכה, הייתי מפנטזת לחנוק אותה עם כרית בזמן שהיא ישנה. אני מאלה שאוהבים שקט. מכיוון שזה לא המצב, אין דבר שיותר מצחיק, מאשר לצפות בה מעצבנת את הדיירים, כשהיא פוצחת בשיר בדציבילים שכמעט שוברים את זכוכיות החלונות בבית. עוד יותר מצחיק, כשהיא שרה באנגלית ג'יבריש, אבל במבטא קוקני, כאילו מדובר בניב אנגלי ממחוז לא מוכר באנגליה. איך אמרה אשתו של יוסי כאשר נכנסה לבית האח להעמיד להדחה? "אני דווקא אוהבת את אודליה", במילים אחרות: אני אוהבת את הטיפוס. האמת? גם עליי היא התחבבה. מרחוק כמובן, רק שלא תצעק לי באוזן. בעיניי, היא מועמדת מתאימה לניצחון. גם יפה, גם אופה, גם מצחצחת את הבית, גם מצחיקה, גם לא שמה על אף אחד שצועק עליה שתשתוק וקוראת תיגר על כולם, גם מציגה פיגורה נאה בג'קוזי לעיניהם הבולשות של הגברים בבית, בקיצור, נותנת עבודה ויש תמורה לאגרה.
כמובן שהשוס הגדול של הפרק אתמול, הייתה ההודעה על חזרתו של אורן חזן לזירה והפעם בדמותו של האח הגדול. יהיה מרתק לראות איך יגיבו אסף וניר. אולי גם יקרה הבלתי יאומן והשניים האלה ששונאים אחד את השני, יאחדו כוחות בגלל השנאה המשותפת שלהם לחזן. אז תתעודדו, כל היושבים בבידוד באשר אתם, יש למה לחכות.