אתמול ניסיתי לטפל בטראומת הקורונה באמצעות קפיצת ראש לתוך הטראומה, בסיוע סרט הדוקו האוסטרלי "וירוס הקורונה". לא אמרתי ג'ק ניקולסון, ולחיצה על הערך קורונה במנוע החיפוש של הג'ימייל הקפיצה סרט דוקו נוסף, "וירוס הקורונה: הרוצח השקט"

(yesVOD, STINGTV), הפעם אנגלי, שעלה במאני טיים על הקורונה הזאת, ומצליח להכניס קצת אלוהים לתוך הפרטים הקטנים.
דבר אחד בטוח: "כיפת ברזל" שהקימה המודרניזציה לא הצליחה לחסום את הקורונה, ו"וירוס הקורונה: הרוצח השקט" מצליח להבהיר כמה פרטים חשובים.

הסרט חוזר לנובמבר 2002, אז התפרץ במחוז גואנדונג בסין הנגיף סארס, שהדביק 8,096 בני אדם וגרם למותם של 774. למרות מספר פעולות שבוצעו נגד התפשטות המחלה, ממשלת סין לא הודיעה לארגון הבריאות העולמי על ההתפרצות עד פברואר 2003. ב־2017 זיהו מדענים סינים מווהאן את מקור נגיף הסארס במושבת פרספיים (משפחה של עטלפי חרקים) במערה במחוז יונאן, שנשאו את כל אבני הבניין הגנטיות של הנגיף, שהועבר לבני אדם באמצעות בעלי חיים מסוג גחן דקלים אסייתי שנמכרו בשווקי סין.

בלי שום קשר למסקנות ועדות החקירה שיוקמו בכל המדינות שנדבקו בקורונה, מסקנה אחת כבר עולה מהדוקו הנ"ל: סין התנהגה בשאננות פושעת במשך 17 שנה, כשהכתובת הייתה על הקיר.

ועכשיו כתובת האש מתפשטת כאש בשדה קוצים במציאות כאוטית, וכל מה שנותר כרגע - למרות שאי אפשר ללכת עם זה למכולת – זה להתנחם בדבריו של רופא סיני חכם: "עדיין יש תקווה שהגרוע ביותר ייגמר בקרוב. השאלה היא איך ומתי זה יקרה. נתגבר. נמשיך. אין ספק שנאבד כמה חברים, קרובי משפחה ואנשים קרובים אלינו, אבל העולם יצא חזק יותר. העולם יהיה טוב יותר. נזכור את מי שאיבדנו, אבל עם הזיכרון נמנע מקרים חדשים".

היום שאחרי

"וואללה יופי/ כבר אי אפשר לשחק באיזה סרט/ שאומר משהו על משהו/ ולצאת מזה בסדר/ בלי שמישהו יאיים על החיים שלך/ בלי שיקראו לך בוגד, שודד/ בלי שאיזה שד סוגד ידרוך על החלום שלך/ ואין צודק ואין אשם/ ירחם השם/ השם שירחם".
כך שרה דנה ברגר בקול צלול, בוטה, מתריס ומהדהד ב"וואלה יופי", שיר מחאה של מי שבדרך כלל ישבה על הגדר, ועקפה באלגנטיות סוגיות פוליטיות נפיצות.

לולא אדי הקורונה באוויר, אני לא יודע אם הייתי לוחץ Pause על DNA - אלבום חדש של דנה ברגר ובעלה, המוזיקאי והתאורן עדי שרון, שמצליח לגרום בימי קורונה לסובלנות ולסבלנות לצאת ממאורתם, ולהקשיב בדריכות לתריסר שירים מעולים שמתקעקעים בבשר. מתברר שהרבה לפני שהקורונה ירדה עלינו אאוט אוף דה בלו, החליטה דנה ברגר להפשיל מעליה את פוזת הרוקיסטית ולשבור שתיקה.

DNA, כשמו כן הוא, מגיש שורה של דגימות דנ"א של ההוויה המקומית בשירים חדשים לגמרי, למעט עיבוד מחודש ורענן ל"עצים" של אריק איינשטיין (לחן: שלום חנוך) שמחבר לעוגן.

אחת מפסגות DNA - אלבום ששומר בקנאות על איכות גבוהה ביותר ואחידה לכל אורכו - היא "שורשים?", שיר כאב, חציו עברית חציו ערבית, שברגר כתבה ושרה עם הזמרת הערבייה סמירה סרייה. וככה זה הולך: "אנ'לא רוצה לזוז/ אנ'לא רוצה לזוז מפה/ אנ'לא רוצה לעזוב/ לארוז מזוודות/ לקפל שוב חיים/ כשהייתי ילדה/ לא חלמתי על בית/ אדמה והרים/ שורשים אבודים/ משאירים אותי כאן". שיר שמזכיר שגם אחרי שהקורונה תמוגר אי"ה, אנחנו נשארים כאן, עם אותן בעיות בדיוק שהעיבו על חיינו לפני שבורא עולם לחץ ברקס על עולם ומלואו.  

על פני תהום

כל סרטי האסונות שראיתי עד היום נראים כ"קייטנה" ליד המצב כיום. בסך צפים ועולים מהזיכרון אפוקליפסות מדע בדיוני נטולות תקווה כמו "מלחמת העולמות" ו"זרע אנדרומדה" הגאוניים, ושורה של סרטי אסונות שוברי קופות סטייל "המגדל הלוהט", "נמל תעופה", "רעידת אדמה", "הרפתקה בפוסידון", "הסינדרום הסיני", "היום שאחרי מחר", "טיטניק" ועוד כמה שלא הצליחו לחצות את סף הזיכרון המתעמעם.

הרלוונטי והאקטואלי ביותר מכל סרטי הקטסטרופות – בעזרתם אני מנסה כרגע להכיל את קטסטרופת הקורונה - הוא "על העיוורון" (2008), סרטו של הבמאי הברזילאי המחונן פרננדו מיירלס ("עיר האלוהים"), על פי ספרו של הסופר הפורטוגלי זוכה פרס נובל ז'וזה סאראמאגו.

במרכז הסרט, בעיר מערבית טיפוסית לא מזוהה, מתועשת ואפופת פיח, לוקה לפתע ביום בהיר אדם מלוכסן עיניים בעיוורון "חלבי". התחושה האינסטינקטיבית שלו היא של שחיין שטובע באוקיינוס של חלב. לאן שלא יפנה ראשו - רק לבן בעיניים. הוא הולך להיבדק אצל רופאו אובד העצות, ולמחרת גם הרופא חוטף את וירוס "העיוורון הלבן". בהדרגה מפיל הווירוס המסתורי עוד ועוד חללים, שנכנסים בצו ממשלתי לכלא ענק, שנראה יותר כמחנה ריכוז. הנכלאים לא שייכים לשום גזע הומוגני, דת או לאום. אין להם גם שמות. הגלובליזציה העיוורת חלחלה עד לווירוס העיוורון הלבן.

במחנה העיוורים יש גם ילדים, נוער, גנבים, אנסים, רוצחים, צדיקים וחסידים. כל הסלט האנושי הגלובלי הזה נכנס לבלנדר העיוורון הלבן, ונאלץ לשרוד לבד בתוך כאוס אכזרי, שתובע אינספור קורבנות בנפש ובגוף. עיוור לעיוור זאב ואלוהים נגד כולם. קרן האור באפלה היא רעייתו של הרופא (ג'וליאן מור המופלאה), היחידה שלא מתעוורת, אך היא חווה על בשרה את החושך הלבן, מגלה מנהיגות, משתלטת על המצב, ומצליחה לחלץ את שארית הפליטה אל מחוץ לכלא השמור ביותר; אז תגלה שגם העולם בחוץ חולה במחלה סופנית וכולם התעוורו מזמן.

כשראיתי את הסרט לראשונה בקולנוע לפני 11 שנה, הדבר היחיד שניחם אותי היה כשגיליתי בסוף הסרט - כשהאורות נדלקו והמסך ירד - שהעולם הישן עדיין חי וקיים והעיניים ממשיכות לראות (גם אם הפוקוס מתעמעם). יש אלוהים. אבל כבר אז עלה בי חשד מוזר שגם אם יש אלוהים, מבשר חזון אחרית הימים על פי סאראמאגו עתיד קודר ביותר למין האנושי. הלוואי ואתבדה.