חתונה בצל הבידוד: אחרי סוף שבוע של בידוד וניתוק כמעט מוחלט מהעולם החיצון (חוץ מהדקות הבודדות של מחיאות הכפיים במרפסת), אני מודה שדי חיכיתי כבר לפרק של "חתונה" ששודר אמש, בעיקר בשל העובדה שסיימנו סוף סוף עם החתונות המעיקות ו'החיים האמיתיים' של הזוגות מתחילים (אולי גם בגלל שזו הזדמנות להיזכר בים, בבתי הקפה, בטיסות לחו"ל ובעוד שלל הדברים שכרגע נראים כמו חלום רחוק). למען האמת ובשונה מפרקים אחרים, לא מעט קרה אצל הזוגות שלנו בפרק של אתמול – אז קחו אוויר, מתחילים.
בגזרת הגר וניר, המתח עודו באוויר. השינה עדיין בנפרד, המחוות של ניר נמשכות והגר, טוב נו... היא פשוט לא שם. נכון, האינסטינקט הראשוני הוא לרחם על ניר ולכעוס על הגר (תרחיש שירי ולירן קלאסי) כי כן, יש באמת משהו קצת מרגיז בעובדה שניר מנסה לייצר חוויות והגר דוחה אותו שוב ושוב. אבל תחשבו רגע, המאמץ של ניר קרוב מרחק נגיעה מלחצות את הגבול. בזמן שהיא מצידה, עוד מתרגלת לרעיון של לחיות בזוג ובדירה חדשה, הוא משדר נונשלנטיות קיצונית, לא משתף אותה כלל בתחושותיו ולא מראה שום קושי. מור (שעוד נדבר אליה בהמשך) דייקה זאת בהרגשתה כלפי מאור, שתואמת להפליא גם כאן: "כמה אפשר כבר לזרום?". זה קצת Too Good To Be True ונראה שהפיצוץ מהצד של ניר קרוב מתמיד. בואו נראה כמה הוא יכול להחזיק.
פינת האופטימיות בטור: שני זוגות שאוהבים לעשות לנו צרות בדרך כלל, הפתיעו בעליית מדרגה משמעותית וקירבה שטרם ראינו. הדר לוקחת את דניס לפגוש את המשפחה ותכל'ס, תודו שאין גבר מתאים יותר להביא להורים: הוא מנומס, צוחק במקומות הנכונים, מתחבב על מבוגרים וילדים כאחד וג'נטלמן אמיתי. קל. האמא נשבתה בקסמו, קרובי המשפחה החמיאו בלי סוף ואפילו הדר נכנעה וליטפה אותו מול כולם.
גם אריק ודובי, שעוד לא ראינו פריים בו הם לא מתווכחים על משהו, הפתיעו אותנו בארוחה שקיימו אצל חברים של אריק. דובי הגיעה במוד חיובי, רקדה, צחקה והתחברה בקלות. בזמן שאריק אומר למצלמה שהוא נהנה לראות אותה ככה, התבאסתי לראות שהוא דווקא בחר להישאר על הספה בסלון בזמן שהיא מסתחבקת עם חבריו במרפסת. מה קרה אריק? מתגעגע לשיחות נזיפה של דני הפסיכולוג? נצל כל רגע שהיא שוכחת ממיטת הנזירות שנתת לה.
אמיר, אוי, אמיר – מה יהיה איתך? זה כבר ממש לא נעים. בעוד שהוא מלטף את דנית באופן רובוטי להחריד, ורגע אחרי שמספר למצלמה על חוסר משיכתו הקיצוני אליה, היא דווקא משתפת: "זה מפחיד אותי שזה מתחיל כל כך טוב". אחותי, תתעוררי! מסתבר שהדבר היחיד החיובי בקשר הזה, הוא דווקא הכלבה המתוקה להחריד של דנית, ג'ינג'ר, שבעיקר סביבה סובבים נושאי השיח בין השניים. פלא שדנית כבר מתחילה לקנא? "בסוף אתה תחליף אותי בה", "אני ממש מרגישה שהיא תופסת לי את המקום", ועוד שלל אמירות (ר)ציניות שנועדו להעביר את המסר: "תאהב אותי כבר", בזמן שאמיר עושה כפיות עם הכלבה ומפגין מגע וחום שדנית יכולה רק לחלום עליהם מצידו.
היא אמנם מפרשת את התגובות הלקוניות של אמיר ("אני מאושר", "תמיד רציתי לפנק כלב") כציניות או אדישות, אבל אלוהים - זאת לגמרי האמת. אמיר פשוט לא רוצה אותה. זו לא בושה. יותר נורא הוא לתלות בה תקוות שווא, במקום לפנות את הדרך למישהו שלא יבקר את העובדה שהיא אוהבת מיץ עגבניות (למרות שזה באמת דוחה) ויביא לה יותר תועלת מאשר רחצה משותפת של הכלבה. איך אופירה אסייג אומרת? תתקדם!
מסתבר, שמור ומאור הרבה יותר מעניינים משחשבנו: היא הרבה יותר דעתנית ומחושבת, והוא – הוא לא פראייר בכלל. השניים ממריאים לאמסטרדם, וחילוקי הדעות לא מאחרים להגיע כשהוא רוצה לטרוף את העיר ומור, יותר בקטע של להשלים שעות שינה. הוא לא ממהר להסתיר את אכזבתו בעקיצות קטנות ("אל תהיי כבדה", "בואי נשתה משהו שתשתחררי קצת") והיא, מצידה לא מפחדת להחזיר במטבע משלה: "אני פשוט מרגישה שאנחנו עדיין חברים, המשיכה עדיין לא כאן". בואו נגיד שאם כל הזוגות היו אומרים את מה שעובר להם בראש במהירות ובקלילות הזו כמוהן, כנראה שהחיים שלהם היו הרבה יותר פשוטים.
זוגות יקרים – Watch and Learn. נכון, זו עדיין לא תחילתה של זוגיות מופלאה אבל מסתבר שגם זוגיות שבה לא מסתירים את התחושות מאחורי הגב היא משהו שצריך להעריך, אז הנה אני מכריזה: מור ומאור הם לגמרי הזוג האהוב עליי עד כה. עכשיו, חובת ההוכחה עליכם.
