בפרק של יום חמישי, הודח מבית "האח הגדול" ניר, הדחה שהשאירה אותנו שמוטי לסת. ניר הלך ואודליה נשארה? במחשבה שניה, ניר עשה את שלו רק בתחילת העונה כאשר אורן חזן היה בשטח. בהמשכה, שלא כמו טל גלבוע שניצלה את הפלטפורמה בבית האח עד הרגע האחרון וניהלה מאבק עיקש למען זכויות בעלי החיים, ניר ויתר על האג'נדה האידיאליסטית (או האנרכיסטית) שלו, וניסה להיות אחד מהחבר'ה ולקחת חלק באירועים שהיו קטנים למידותיו האינטלקטואליות, ולכן, נתפס לא פעם בעדשת המצלמה בהבעה של: "מה לעזאזל אני עושה פה עם הילדים האלה".
פרשנים שונים אמרו על ניר אחרי הדחתו שהוא הספיק להעביר את המסר, ואני שואלת: האם פספסתי משהו? היכן אותו מסר, היכן אותה אש, כמו זו של טל גלבוע שלא כבתה לרגע, עד יציאתה מהבית כמנצחת. תפקיד היועץ שניר לקח על עצמו לכל העניינים הבנאלים של הבית, או לענייני הלב, כמו ברומן המוזר בין תקווה וליאור, כל כך לא התאים לו. הוא אפילו הזיק לתדמיתו והציג אותו קצת כמו יעכנה רחרחנית. צדק ליאור כאשר כעס על ניר שהכניס את האף שלו לוויכוח שהיה לליאור עם תקווה, במקום לקחת צעד אחורה.
אני במקומו גם לא הייתי מייעצת כלום לאף אחד בתוך הבית הצבוע הזה, שמצד אחד נועץ בניר וחיפש אצלו תנחומים ברגעי משבר, ומצד שני, כהכרת תודה, העמיד אותו להדחה פעם אחר פעם. ירדן לבשה ארשת טרגית על פניה כשניר הודח, ושכחה שהיא העמידה אותו להדחה. טעו פרשנים שאמרו שניר, למרות השמלאניות, התחבב על דיירי הבית. אז כמו שהסבתא הפולנייה שלי הייתה אומרת לי: נו? ומה יוצא לך מזה? כן, מה יצא לניר מזה שהוא התחבב עליהם, אם הם שמו את שמו בפתק מדי שבוע?
בתחילת העונה נכנס דובר של "שוברים שתיקה" במטרה להיות השופר של הארגון הזה, ובמקום להניח כיסא בחצר הבית, לעמוד עליו כמו שעושים הנואמים בהייד פארק בלונדון, ולצעוק בקול את האני מאמין שלו, הוא נתן לצעקנית כמו אודליה, שגורמת נזק בצעקותיה לאיכות הסביבה, להביס אותו.
אתמול הודח ליאור, חברו הטוב של ניר, הדחה שעברה ללא רעידת אדמה, מלבד תקווה שהתייפחה מרות על אהובה שהלך, בעוד הוא עדיין מפקפק באהבתו אליה. הרי הוא לא סגור עוד על עצמו, אז איך יהיה סגור על אישה נוספת בחייו?
אם האח הגדול היה נכתב כסיפור בספר, הייתי מסיימת אותו בשנייה וחצי, כי הייתי מדלגת על הרבה קטעים לא מעניינים. ביניהם: המשימות, ישיבות תקציב, וכל עסקי הרומנטיקה שלא יכולים לפרוח ולשגשג במקום שעוד מאה אנשים חולקים איתך את המיטה בלילה, ובאווירה של מעבדה אנושית נטולת ריגושים וגירויים, שהופכת כל התאהבות לכל כך לא מושכת או סקסית.
סיפור ליאור ותקווה מיצה את עצמו מזמן, וכל העליות והירידות בקשר המסובך הזה, שהיו חדות יותר מעקומת הקורונה, התישו את הצופה, עד שבחר לפרק את הפאזל הזה ולהוציא את ליאור מהפלונטר הרגשי שנלכד בתוכו ושהיווה את סיבת הקיום העיקרית שלו בבית. עכשיו, אחרי שהודח, אולי יוקל לו כי הוא לא ייאלץ לנשק את תקווה צרפתית, על מנת להוכיח שהוא באמת מאוהב בה.
ושוב אודליה הביסה דייר וותיק ונשארה בבית למגינת ליבם של כל שונאיה שדואגים לעור התוף שלהם. מה שמוכיח, שבמדינה שלנו, רק בצעקות אפשר לבנות מדינה.
למרות חוכמתה הרבה של תקווה שהיא כמו חתולת רחוב שתמיד נוחתת על רגליה, היא לא השכילה להבין שככל שהיא מזינה יותר את השנאה שלה לירדן, היא רק דוחפת אותה לקדמת הבמה והופכת אותה לשחקן ראשי בסכסוך הבלתי נגמר ביניהן. במילים אחרות, אם ירדן, עד לא מזמן, נעלמה מעדשת המצלמה, והלכה יותר על הקו של "ראש קטן" בבית, בזכות תקווה והקיבעון האובססיבי שיש לה עליה, היא חזרה להיות רלוונטית, כמו בימי הזוהר כשהיתה עם ליאור. תקווה בסוף התפייסה עם ירדן ואמרה לה: "כאשר עצוב לך, עצוב גם לי" (עלקקקק. תארו לכם את ביבי אומר את זה לגנץ) אבל הטינה אליה תימשך, ובגללה, היא עלולה למצוא את ירדן מתחרה מולה בגמר. אותו גמר, שתקווה חשבה שירדן "לא ראויה להיות בו". למה? ככה. אולי, בגלל שהקוקו המתוח כל כך על קודקודה של ירדן, גורם לתקווה למיגרנות קשות. Go figure.